אוי, חברות הסטרימינג האלה... הן כמו חברים טובים שמכורים לקניות, ואנחנו תמיד נסחפים איתם. אבל רגע, האם אנחנו באמת צריכים את כל מה שהם מציעים?
תראו, אני זוכרת את התקופה שבה הייתי משלמת רק על נטפליקס. "זה הכל," חשבתי לעצמי, "ככה חוסכים כסף!". наивно (נאיבית). היום? יש לי נטפליקס, דיסני+, אמזון פריים, אפל טי וי+... מרגישה כאילו אני מממנת הפקות הוליוודיות שלמות לבדי.
אז איך הן עושות את זה, הנוכלות החמודות האלה? איך הן גורמות לנו להוציא יותר ויותר כסף, בלי שאפילו נשים לב? בואו נצלול פנימה, מבטיחה שיהיו כמה הפתעות בדרך.
הטריק הראשון: "המבצעים" שמשתלמים להן, לא לנו
כולנו אוהבים מבצעים, נכון? "חודש ראשון חינם!", "חבילה משפחתית במחיר מיוחד!". זה נשמע מעולה, אבל תחשבו על זה רגע: הן יודעות שאחרי חודש, רובנו פשוט נשכח לבטל את המנוי. אנחנו עסוקים, החיים קורים, והופ – עוד תשלום ירד מהחשבון. קרה לכם? קרה לי יותר מדי פעמים. בדיוק אתמול גיליתי שחייבו אותי על משהו ששכחתי בכלל שקיים.
ההתמכרות לבינג' (ואיך היא משרתת אותן)
בינג' זה כיף, אין ספק. אבל הוא גם כלי שיווקי מתוחכם. חברות הסטרימינג משחררות עונות שלמות בבת אחת, כי הן יודעות שברגע שתתחילו לצפות, יהיה לכם קשה לעצור. זה כמו לאכול חטיף אחד קטן – אתם יודעים איך זה נגמר. הן מחזיקות אותנו במתח עם סדרות שמתחדשות כל הזמן - אנחנו משלמים כדי לראות מה יקרה בסוף. זה גאוני, אבל גם קצת מפחיד.
כאן נכנס לתמונה משהו שקראתי במחקר של אוניברסיטת סטנפורד (מקור: Stanford Social Innovation Review) על "כלכלת המנויים": הן לא מוכרות לנו רק תוכן, הן מוכרות לנו הרגלים. הן בונות מערכת יחסים שמבוססת על צריכה קבועה, לא על צורך אמיתי. זה הבדל עצום.
היצע מוגבל – או אולי אשליית היצע מוגבל?
אני תוהה, למה כמעט כל שירות סטרימינג חייב שיהיו לו תכנים בלעדיים? תחשבו על זה: אם כל הסדרות והסרטים היו זמינים בפלטפורמה אחת, היינו משלמים רק על מנוי אחד! אבל לא, הן רוצות שנשלם על כמה מנויים כדי לא לפספס שום דבר.
זה מזכיר לי את הדילמה של בחירת יין במסעדה. יש כל כך הרבה אפשרויות, שבסוף אנחנו בוחרים במשהו יקר יותר רק כדי לא להיראות לא מבינים. אותו דבר עם סטרימינג – ההיצע הבלעדי גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבים את כל המנויים, אחרת נפסיד משהו חשוב.
אלגוריתמים שמכירים אותנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים את עצמנו
המלצות אישיות הן נהדרות, אבל הן גם דרך לשלוט בצריכה שלנו. האלגוריתמים יודעים בדיוק מה אנחנו אוהבים, מה אנחנו צפויים לראות, ומה יגרום לנו להישאר מחוברים לפלטפורמה. הם יוצרים לנו "בועה" של תוכן שמתאים לטעם שלנו, אבל גם מגבילה את החשיפה שלנו לדברים חדשים ומאתגרים. ואם אני כבר שם, למה שלא אשלם עוד קצת?
אגב, קראתי פעם ראיון עם מהנדס שעבד בנטפליקס (לא זוכרת איפה בדיוק, אבל זה היה באיזה בלוג טכנולוגי נידח), והוא אמר שהמטרה שלהם היא לא רק להמליץ לנו על מה לראות, אלא ליצור את הדחף לראות את זה. מטורף, נכון?
אז מה עושים? קצת שליטה עצמית לא תזיק
אז איך יוצאים מהלופ הזה? הנה כמה עצות שגיבשתי מניסיון (ומכמה טעויות יקרות):
- מבצעים? רק עם תזכורת: אם נרשמים למבצע, ישר להגדיר תזכורת לביטול. זה מציל חיים (ואת חשבון הבנק).
- סקר מנויים חודשי: אחת לחודש, לעבור על כל המנויים ולשאול את עצמנו: "האם אני באמת משתמש בזה?". להיות כנים עם עצמנו.
- גיוון טעמים: לנסות סוגות חדשות, לצאת מאזור הנוחות. אולי תגלו שיש דברים מעניינים מחוץ ל"בועה" האלגוריתמית.
- הפסקות סטרימינג: יום בשבוע בלי סטרימינג בכלל. לעשות דברים אחרים, כמו לקרוא ספר, לצאת לטייל, או סתם לדבר עם אנשים (אמיתיים!).
- לשאול שאלות: לא לקבל את ההמלצות של האלגוריתם כמובנות מאליהן. לחפש ביקורות, להתייעץ עם חברים, לבחור מה לראות בצורה מושכלת.
אני יודעת, זה קשה. אני בעצמי נאבקת בזה כל הזמן. אבל אני חושבת שהמודעות היא הצעד הראשון. להבין איך חברות הסטרימינג מנסות להשפיע עלינו, ולבחור בצורה מודעת מה אנחנו רוצים לצרוך – וכמה אנחנו מוכנים לשלם על זה.
אז מה אתם אומרים? איזה טריקים של חברות הסטרימינג תפסו אתכם? שתפו אותי, נראה אם יש עוד דברים שלא חשבתי עליהם. אולי ביחד נמצא דרך לנצח את המשחק הזה.
