היי, אני נעמה, ובואו נדבר על משהו שמטריד אותי כבר תקופה ארוכה – איך מצליחים לשכנע אותנו שאנחנו צריכים דברים שאנחנו בכלל לא צריכים? זה לא רק עניין של פרסומות נוצצות, זה משהו הרבה יותר עמוק.
זוכרים את הפעם הראשונה ששמעתם על "דטוקס מיצים"? אני כן. הייתי בטוחה שזה הפתרון לכל הבעיות שלי – עייפות, עור חסר חיות, מצב רוח ירוד... הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי.
קניתי. שתיתי. סבלתי.
ובסוף? הבנתי שמה שהייתי צריכה זה לישון טוב, לאכול אוכל מזין (שלא נראה כמו בוץ ירוק) ולזוז קצת יותר. לפעמים הפתרון הכי טוב הוא גם הכי פשוט.
אבל למה זה קורה לנו? איך נופלים בפח הזה שוב ושוב?
הצורך המומצא: משווקים רגשות, לא מוצרים
אנחנו חיים בעולם של שיווק רגשות. חברות לא מוכרות לנו מוצרים, הן מוכרות לנו את ההרגשה שנקבל אם נקנה את המוצר. הן מנצלות חוסר ביטחון, חרדות, ורצון להיות "טובים יותר". הן אומרות לנו, "את לא מספיק טובה ככה, אבל המוצר הזה יעשה אותך טובה יותר".
זה נכון במיוחד בתעשיות היופי והבריאות. אנחנו מופצצים בתמונות של אנשים מושלמים, ולצידם, מוצרים שמבטיחים להפוך אותנו לכאלה. זה יכול להיות קרם פנים שמבטיח להעלים קמטים (למרות שהקמטים הם חלק טבעי מהחיים!) או תוסף תזונה שמבטיח להגביר את האנרגיה (למרות שאולי אנחנו פשוט צריכים לישון יותר).
אבל רגע, זה לא רק עניין של שיווק. יש פה גם משהו יותר עמוק – התרבות שלנו מעודדת צריכה.
כשהצריכה הופכת לדת: איך התרבות שלנו משפיעה עלינו
אנחנו חיים בתרבות שבה הצריכה נחשבת למדד להצלחה ואושר. ככל שיש לנו יותר, ככה אנחנו יותר "שווים". זה מתחיל מילדות, כשאנחנו מקבלים צעצועים ומתנות כפרס על התנהגות טובה. זה ממשיך בבגרות, כשאנחנו קונים דברים כדי להרגיש טוב יותר, כדי להרשים אחרים, או כדי להדביק את הקצב עם הטרנדים האחרונים.
אבל מה קורה כשקונים מתוך לחץ חברתי ולא מתוך צורך אמיתי?
אפקט העדר הדיגיטלי: כשאנחנו קונים כי כולם קונים
הרשתות החברתיות החריפו את התופעה הזו. אנחנו רואים כל הזמן אנשים אחרים קונים דברים חדשים, משתמשים במוצרים חדשים, ומפרסמים את זה לעולם. זה יוצר אצלנו תחושה שאנחנו מפספסים משהו, שאנחנו לא מספיק טובים אם אין לנו את אותו הדבר.
זוכרים את כל הדיבור סביב NFT (Non-Fungible Tokens)? זה היה נראה כאילו כולם קונים ומרוויחים מיליונים. ואז... הבועה התפוצצה. [מקור: כתבה ב"הארץ" על נפילת שוק ה-NFT]
זה לא אומר ש-NFT זה בהכרח רע, אבל זה כן מדגים איך הלחץ החברתי והפחד לפספס (FOMO) יכולים לגרום לנו לקבל החלטות לא רציונליות.
אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל הזה?
אני מודה, אין לי תשובה חד משמעית. אבל יש כמה דברים שאני מנסה ליישם בעצמי:
- תשאלו את עצמכם "למה?". לפני שאתם קונים משהו, עצרו רגע ותשאלו את עצמכם למה אתם רוצים את זה. האם אתם באמת צריכים את זה? האם זה יפתור בעיה אמיתית בחיים שלכם? או שאתם קונים את זה רק כדי להרגיש טוב יותר לרגע?
- תתרגלו צריכה מושכלת. תחקרו את המוצרים שאתם קונים. תבדקו את הרכיבים, את החברה שמייצרת אותם, ואת ההשפעה שלהם על הסביבה. תנסו לבחור מוצרים איכותיים שיחזיקו מעמד לאורך זמן, במקום לקנות דברים זולים שצריך להחליף כל כמה חודשים. [מקור: הספר "צריכה מודעת" של אנה לפה]
- תתנתקו מהרשתות החברתיות (לפעמים). קחו הפסקה מהפיד. תנו לעצמכם זמן להיות עם עצמכם, בלי ההשוואה הבלתי פוסקת לאנשים אחרים. תגלו מה באמת עושה לכם טוב, בלי קשר למה שאחרים חושבים.
אני יודעת, זה קשה. כולנו רוצים להרגיש טוב, להיות מאושרים, ולהיות חלק מהחברה. אבל האמת היא שאושר לא קונים בכסף. אושר נמצא בדברים הקטנים, ביחסים שלנו עם אנשים אחרים, ובעשייה של דברים שאנחנו אוהבים.
אולי במקום לרדוף אחרי המוצר הבא, כדאי לנו להתמקד במה שכבר יש לנו. להעריך את מה שיש, במקום לרצות את מה שאין. אולי אז נגלה שהאושר שאנחנו מחפשים נמצא ממש כאן, בתוכנו.
ואם יש משהו אחד שלמדתי, זה שגם אם נכשלים בדרך, זה בסדר. הכי חשוב זה להמשיך ללמוד, לגדול, ולהיות קצת יותר מודעים בכל פעם.
מה אתם חושבים? האם גם אתם מרגישים לפעמים שמוכרים לכם דברים שאתם לא צריכים? שתפו אותי בתגובות!
