היי, אני נעמה. תודי, גם את לפעמים מרגישה קצת אשמה כשאת מזמינה טייק אווי בפעם השלישית השבוע? אני לגמרי מבינה. פעם הייתי שופטת את עצמי קשות על כל "פינוק" כזה. חשבתי שאני עצלנית, לא מאורגנת, פשוט לא מספיק טובה.
אבל אז התחלתי לחשוב אחרת. מה אם הנוחות הזו, כל המיידיות הזו שאנחנו כל כך אוהבות, באה עם מחיר נסתר? לא רק המחיר על הקבלה... אלא משהו עמוק יותר?
בואי נדבר על זה רגע, בלי שיפוטיות, רק עם כנות. אני מבטיחה לך, עד סוף הפוסט הזה, תסתכלי על הנוחות בצורה קצת אחרת. לא בהכרח תוותרי עליה, אבל לפחות תדעי מה את משלמת עליה באמת.
הנוחות כפיתוי מתוק - ומה מסתתר מאחוריו
זוכרת את הפעם ההיא, אחרי יום מטורף בעבודה, שהדבר היחיד שרצית זה פשוט להזמין פיצה? לא לבשל, לא לנקות, כלום. רק להתכרבל מול הטלוויזיה. אני לגמרי שם! גם אני חטאתי בזה לא פעם ולא פעמיים. (אגב, מחקרים מראים שאנשים נוטים לצרוך יותר מזון מהיר אחרי ימים לחוצים. זה לא רק אנחנו!)
אבל מה קורה יום אחרי? האם אנחנו באמת מרגישות יותר טוב? או שאולי קצת... ריקנות? תחושת החמצה קטנה?
הנוחות המיידית משקיטה רעשים, אבל היא לא פותרת את הבעיה.
העניין הוא שהרבה פעמים אנחנו משתמשות בנוחות כסוג של בריחה. בריחה מרגשות לא נעימים, משיעמום, מלתחושות שאנחנו לא יודעות איך להתמודד איתן. ואז, מה שמתחיל כפינוק קטן הופך להרגל.
ד"ר אנה למבקה, פסיכיאטרית מאוניברסיטת סטנפורד, כתבה ספר מעולה בשם "Nation of Dopamine" ("אומה של דופמין"). היא טוענת שהחברה שלנו מכורה לדופמין – החומר במוח שגורם לנו להרגיש טוב. אבל הבעיה היא שכל פעם שאנחנו מקבלות מנה של דופמין ממשהו "קל", כמו גלילה אינסופית באינסטגרם או הזמנת המבורגר, המוח שלנו זקוק ליותר ויותר כדי להרגיש את אותה ההרגשה.
אני לא אומרת שצריך להימנע מכל הנאה! ממש לא. אבל חשוב לשים לב מתי הנוחות הופכת להיות משהו שאנחנו צריכות כדי לתפקד, ולא משהו שאנחנו בוחרות ליהנות ממנו.
הנוחות מול היצירתיות - הקרב שלא מדברים עליו
עכשיו, בואי נחשוב על זה רגע מזווית אחרת. כמה פעמים ויתרנו על משהו שיכול היה להיות באמת מספק, רק כי היה יותר נוח לוותר?
למשל, במקום ללמוד שפה חדשה, ראינו עוד פרק בסדרה. במקום ללכת לשיעור יוגה, הזמנו המבורגר. במקום ליצור משהו, צרכנו משהו.
היצירתיות דורשת מאמץ. הנוחות מציעה בריחה.
לא מזמן שמעתי הרצאה מעניינת של סיימון סינק (Simon Sinek) על דור המילניום וההתמכרות לטלפונים. הוא דיבר על כך שהחברות שלנו מעצבות אותנו להתמכרות לנוחות המיידית הזו, במקום לעודד אותנו לפתח מיומנויות אמיתיות וקשרים עמוקים. זה קצת מדאיג, לא?
כשאנחנו מוותרות על מאמץ לטובת נוחות, אנחנו מוותרות על ההזדמנות לגלות את היכולות שלנו, ליצור משהו חדש, להרגיש סיפוק אמיתי. אני מודה, גם לי קשה עם זה! אבל אני מנסה לזכור את זה כשאני עומדת בפני בחירה בין נוחות לבין משהו שמאתגר אותי.
מה עושים עם זה? - צעדים קטנים לשינוי גדול
אז איך יוצאים מהלופ הזה? איך מוצאים את האיזון בין נוחות לבין חיים מספקים יותר?
קודם כל, קבלי את זה שלא תמיד יהיה קל. לפעמים, באמת בא לנו רק לשקוע בספה עם חטיף. וזה בסדר! אבל חשוב להיות מודעות לבחירה שלנו.
המודעות היא הצעד הראשון לשינוי.
הנה כמה רעיונות קטנים שיכולים לעזור:
- הגדירי זמן מסוים ביום שבו את מתנתקת מהטלפון: שעה בבוקר, שעתיים בערב. נסי למלא את הזמן הזה במשהו אחר - קריאה, יצירה, שיחה עם חברה.
- בחרי משימה אחת קטנה שדחית במשך זמן רב: משהו שאת יודעת שיעשה לך טוב, אבל נראה לך מסובך מדי. תני לעצמך חצי שעה לטפל בזה.
- שימי לב לרגעים שבהם את מחפשת נוחות באופן אוטומטי: נסי לשאול את עצמך - מה אני מרגישה עכשיו? האם יש דרך אחרת להתמודד עם זה?
- תני לעצמך קרדיט על כל ניצחון קטן: אפילו אם זה רק לבשל ארוחה אחת בשבוע במקום להזמין טייק אווי.
עוד משהו קטן לסיום…
אני לא יודעת מה איתך, אבל אני עדיין לומדת איך למצוא את האיזון הזה. אני עדיין מתפתה לנוחות, אני עדיין עושה טעויות. אבל אני גם מנסה להיות יותר מודעת לבחירות שלי, ללמוד מהטעויות שלי, ולזכור שהחיים האמיתיים קורים מחוץ לאזור הנוחות.
מה דעתך? איך את מתמודדת עם הפיתוי של הנוחות? שתפי אותי בתגובות! אני באמת רוצה לשמוע.
