אני מודה, יש לי חולשה. קוראים לה "אפליקציות קניות". בהתחלה זה היה תמים, קצת כמו לדפדף בקטלוג נעים. אבל מהר מאוד זה הפך למשהו אחר, למרדף אינסופי אחרי הדיל המושלם.
זוכרות את ההרגשה הזו? אתן גוללות באינסוף ומבטיחות לעצמכן: "רק עוד קצת, אולי אמצא משהו שווה". ואז, הופ! יש! איזו שמלה מהממת, בדיוק בסטייל שלכן, ובמבצע מטורף! אתן לוחצות "הוספה לסל" ומתחילות לדמיין את כל הלוקים שתצרו איתה.
אבל רגע… האם באמת צריכות את השמלה הזו?
אני יודעת, זה נשמע כמו שאלה של אמא, אבל תאמינו לי, היא מצילה חיים (וגם את חשבון הבנק).
איך הפכתי מצרכנית נבונה לקורבן של אלגוריתם?
האמת, זה התחיל בלחץ חברתי. כן, כן, גם אני נפלתי בפח. ראיתי את החברות שלי מעלות תמונות עם בגדים חדשים, ופתאום הרגשתי שאני מפגרת מאחור. זה כמו איזה מירוץ סמוי שאף אחד לא הזמין אותי אליו, אבל הרגשתי שאני חייבת להשתתף.
ואז הגיעו האלגוריתמים. הם למדו אותי, את הטעם שלי, את החולשות שלי. הם ידעו בדיוק מה להציג לי, מתי ואיך, כדי שאני לא אוכל לעמוד בפיתוי. כמו קוסם מיומן, הם שלפו שפן אחרי שפן מהכובע, והכובע הזה הוא הסמארטפון שלי.
אבל הבעיה היא לא רק באלגוריתם. הבעיה היא גם בנו. אנחנו חיים בעידן של שפע אינסופי, שבו הכל נגיש וזמין בלחיצת כפתור. אנחנו רוצים הכל, עכשיו ומיד. ואפליקציות הקניות רק מנצלות את התכונה האנושית הזו.
מקורות מפתיעים: מה למדתי מבודהיזם על צרכנות?
אולי זה ישמע מוזר, אבל דווקא לימודי בודהיזם עזרו לי להתמודד עם הבעיה הזו. אחד העקרונות הבסיסיים בבודהיזם הוא ההבנה שהסבל נובע מתשוקה. ככל שאנחנו רוצים יותר, ככה אנחנו סובלים יותר. (מקור: "בודהיזם למתחילים" מאת ג'ק קורנפילד).
זה נשמע פשוט, אבל זה עמוק. כשאני רוצה עוד שמלה, אני בעצם מחפשת משהו חיצוני שימלא בי חלל פנימי. אני חושבת שהשמלה הזו תגרום לי להרגיש יותר יפה, יותר מוצלחת, יותר מאושרת. אבל האמת היא ששום שמלה בעולם לא יכולה לעשות את זה. (מקור: מחקר של אוניברסיטת מישיגן על הקשר בין חומרנות לאושר).
אני מודה, זה עדיין קשה. אני עדיין מתפתה לפעמים להיכנס לאפליקציה ולגלול קצת. אבל עכשיו אני עוצרת רגע ושואלת את עצמי: "האם אני באמת צריכה את זה? או שאני רק מנסה לברוח ממשהו?".
זה לא תמיד קל לענות על השאלה הזו. לפעמים התשובה היא כן, אני באמת צריכה את זה. אבל ברוב המקרים, התשובה היא לא. אני פשוט משועממת, או עצובה, או לחוצה. ואז אני עושה משהו אחר, משהו שממלא אותי באמת. אני קוראת ספר, או נפגשת עם חברה, או סתם יוצאת לטייל בטבע.
התובנה המפתיעה: צרכנות מודעת היא אקט של אהבה עצמית
אולי זה ישמע קצת קיטשי, אבל אני מאמינה שצרכנות מודעת היא אקט של אהבה עצמית. כשאני קונה רק דברים שאני באמת צריכה ואוהבת, אני מכבדת את עצמי ואת הכסף שלי. אני לא נותנת לאף אחד לנצל אותי, לא לאלגוריתמים ולא לחברות האופנה.
וכן, זה אומר להגיד "לא" לשמלה המהממת ההיא במבצע מטורף. זה אומר להבין שהאושר לא נמצא בקניות, אלא בדברים הפשוטים והאמיתיים של החיים.
אני לא אומרת שצריך להפסיק לקנות לגמרי. זה לא ריאלי ולא כיף. אבל אפשר לקנות בצורה יותר מודעת, יותר אחראית, יותר מתוך בחירה ולא מתוך אימפולס.
אז מה אתן אומרות? מוכנות להצטרף אלי למסע הזה? מסע של התפכחות מהפיתוי של אפליקציות הקניות, ומסע של גילוי עצמי ואהבה עצמית.
אני לא יודעת מה יהיה הסוף, אבל אני יודעת שאני כבר לא לבד. ויחד, אולי נצליח לשנות משהו. אולי נצליח להחזיר לעצמנו את השליטה על החיים שלנו, ועל הכסף שלנו.
ומה אתכן? מה הפיתוי הכי גדול שלכן בעולם הקניות? ואיך אתן מתמודדות איתו? אני סקרנית לשמוע!
