אני חייבת להתוודות – אני קצת אסון במטבח. אני מתכוונת, אני מנסה לבשל. אני באמת מנסה. אבל בין הפיצה השרופה לביצים המטוגנות שהפכו לדבק, אפשר לומר שהסטטיסטיקה לא ממש לטובתי. אז כשיום אחד החלטתי להכין רוטב עגבניות מאפס, הרגשתי קצת כמו דון קישוט מול תחנת רוח.
לבשתי חולצה לבנה.
כן, אני יודעת. טיפשי. אבל באותו בוקר הרגשתי מלאת ביטחון עצמי, כאילו אני יכולה לכבוש את העולם – ואת העגבניות. זה הסתיים, איך נאמר, בצורה קצת פחות אלגנטית.
הרוטב היה טעים, חייבת להודות. אבל החולצה? היא קיבלה מראה חדש לחלוטין, מעוטר בכתמי עגבניות בצבעי שקיעה. אחרי מבול הקללות הראשוני (שקטות, כמובן, שלא יפריעו לשכנים), התחלתי לחשוב. מה לעזאזל למדתי מהדבר הזה?
השיעור הראשון: תכנון הוא שם המשחק (אבל גם גמישות)
לפני שהתחלתי, קראתי מתכון מצוין ב"ספר הבישול המושלם" של ג'וליה צ'יילד. ג'וליה ידעה מה היא עושה, אין ספק. אבל מה שהיא לא אמרה זה מה לעשות כשחצי מהעגבניות שלך נמרחות על החולצה.
תכנון מראש הוא חשוב. הכנת כל המרכיבים, קריאת המתכון כמה פעמים, ווידוא שיש לך סינר (כן, שכחתי). אבל החיים, כמו רוטב עגבניות, נוטים להשתבש. אז, צריך להיות מוכנים לאלתר.
זה מזכיר לי מחקר שמצאתי ב"Journal of Applied Psychology" על חשיבות הגמישות הקוגניטיבית במצבי לחץ. מסתבר שאנשים שמסוגלים להסתגל לשינויים בלתי צפויים מצליחים יותר – ופחות מלחיצים את עצמם למוות. מי ידע שרוטב עגבניות יכול להיות לקח בניהול לחצים?
השיעור השני: כישלון הוא חלק מהתהליך (וצריך ללמוד לצחוק על זה)
בואו נודה על האמת – כולנו מפחדים מכישלון. אנחנו רוצים לעשות דברים מושלם בפעם הראשונה, להצליח, להרשים. אבל האמת היא שכישלון הוא חלק בלתי נפרד מהלמידה.
אני זוכרת שקראתי פעם ציטוט של סמואל בקט שאמר: "Ever tried. Ever failed. No matter. Try Again. Fail again. Fail better." (ניסית פעם. נכשלת פעם. לא משנה. נסה שוב. נכשל שוב. נכשל טוב יותר). זה הפך למנטרה שלי.
החולצה המוכתמת הייתה כישלון. אבל היא גם הייתה תזכורת לכך שלא הכל חייב להיות מושלם. שמותר לי לטעות, ללמוד מזה, ולצחוק על זה.
השיעור השלישי: לפעמים, הדברים הכי טובים קורים כשאתה לא מצפה להם
אחרי שניקיתי את המטבח (ושפכתי חצי בקבוק מסיר כתמים על החולצה), התיישבתי עם קערת פסטה ורוטב העגבניות האגדי שלי. והאמת? זה היה אחד הארוחות הכי טעימות שהכנתי אי פעם.
האם זה בגלל שהרוטב היה באמת טוב? אולי. האם זה בגלל שהייתי רעבה אחרי כל הבלאגן? כנראה שגם. אבל אני חושבת שזה גם בגלל שלמדתי משהו. לא רק על בישול, אלא על החיים.
לפעמים, הדברים הכי טובים קורים כשאתה לא מצפה להם. כשאתה עושה טעות, כשאתה נכשל, כשאתה מוכתם ברוטב עגבניות. אולי זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון.
החיים הם לא מתכון מדויק. הם יותר כמו ניסוי במטבח. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. אבל תמיד אפשר ללמוד מזה משהו.
אז, האם אני ממליצה להכין רוטב עגבניות בחולצה לבנה? אולי לא. אבל אני כן ממליצה לצאת מאזור הנוחות שלכם, לנסות דברים חדשים, וללמוד מהטעויות שלכם.
אני עדיין מנסה להבין אם להפוך את החולצה המוכתמת ליצירת אומנות או פשוט לתרום אותה. מה אתן הייתן עושות?
