אני מודה, עד גיל 27 הדחת כלים בשבילי הייתה פעולה מכנית נטו – להעביר מהר ספוג על הצלחת ולגמור עם זה. העיקר שהלכלוך יירד. ואז עברתי לגור עם איה. איה, שההגדרה "קפדנית" היא אנדרסטייטמנט רציני לגביה.
היא לא אמרה כלום בהתחלה. רק חייכה חיוך דק שמבשר רעות. אחרי שבוע, כשהערמתי עוד הר של כלים מלוכלכים בכיור, היא אמרה בשקט: "נעמה, בואי נדבר על הדחת כלים".
חשבתי שאני הולכת לחטוף הרצאה על חיידקים, אבל קיבלתי שיעור על מודעות.
איה הסבירה לי שהדחת כלים היא לא רק ניקיון פיזי, אלא סוג של מדיטציה. הזוי, נכון? גם אני חשבתי ככה בהתחלה. היא אמרה שצריך להרגיש את הטמפרטורה של המים, את הטקסטורה של הסבון, את המשקל של הצלחת ביד. לשים לב לכל פינה, לכל כתם.
"זה נשמע כמו עבודת פרך," אמרתי לה בספקנות.
אבל איה התעקשה. היא אמרה שבעצם, אני מתרגלת מיינדפולנס. להתרכז בהווה, לא לחשוב על העתיד או העבר. זה לא רק לנקות את הכלים, אלא לנקות את המחשבות.
אז התחלתי לנסות. וזה היה קשה. בהתחלה, רק רציתי לגמור עם זה. אבל ככל שהתעמקתי, התחלתי לשים לב לדברים שלא שמתי לב אליהם קודם. איך האדים עולים מהמים החמים, איך הסבון מקציף, איך הלכלוך נמס.
איה צדקה. זה באמת היה סוג של מדיטציה.
אבל זה גם היה יותר מזה.
השיעור הראשון: פרפקציוניזם הוא אויב השלמות.
בהתחלה, ניסיתי להיות מושלמת. כל צלחת הייתה צריכה להיות מצוחצחת כאילו יצאה עכשיו מהמפעל. אבל איה עצרה אותי. היא אמרה שזה לא העניין. "העניין הוא לא להגיע לשלמות," היא אמרה, "אלא להשתפר כל פעם קצת."
היא הפנתה אותי למאמר מעניין על פרפקציוניזם שנמצא באתר של אוניברסיטת הרווארד. מסתבר שפרפקציוניזם הוא לא רק תכונה מעצבנת, אלא גם גורם מרכזי לחרדה ודיכאון. (Harvard Business Review, "Stop Trying to Be Perfect").
הבנתי שאני צריכה לשחרר. זה לא אומר שאני צריכה להפסיק לנסות, אלא שאני צריכה להפסיק לשפוט את עצמי בחומרה.
השיעור השני: סבלנות היא מפתח לשינוי אמיתי.
לא הכל הלך חלק. היו פעמים שהייתי מתעצבנת, שהייתי ממהרת, שהייתי שוכחת את כל העצות של איה וחוזרת להדחת כלים חפוזה.
אבל איה הייתה סבלנית. היא לא כעסה עליי, היא פשוט הזכירה לי למה התחלנו את זה מלכתחילה.
ואז קראתי מחקר של אוניברסיטת סטנפורד על הרגלים. המחקר הראה ששינוי הרגלים לוקח זמן, ושחשוב להיות סבלניים עם עצמנו. (Stanford University, "Tiny Habits").
הבנתי שאני צריכה לתת לעצמי זמן להתרגל. זה לא יקרה בן לילה. אבל אם אני אמשיך להתאמן, בסוף אני אגיע לשם.
השיעור השלישי: מודעות עצמית משנה הכל.
הכי חשוב שלמדתי מאיה זה מודעות עצמית. היא לימדה אותי לשים לב למחשבות ולרגשות שלי, לא לשפוט אותם, פשוט לקבל אותם.
היא אמרה שהדחת כלים היא רק תירוץ. "את יכולה לתרגל מודעות עצמית בכל דבר," היא אמרה. "כשאת אוכלת, כשאת הולכת, כשאת מדברת עם אנשים."
היא צדקה.
היום, אני עדיין לא מומחית בהדחת כלים. אבל אני יותר מודעת לעצמי. אני יותר סבלנית. ואני פחות פרפקציוניסטית.
ואני חייבת את זה לאיה – ולכלים המלוכלכים שלה.
אז מה למדתי? שלפעמים, השיעורים הכי חשובים בחיים מגיעים ממקומות לא צפויים. כמו כיור מלא כלים. ושחברה קפדנית יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לך.
אבל רגע, מה אם כל הכלים כבר מדיחים את עצמם במדיח? האם בכלל אפשר ללמוד משהו במטבח המודרני? האם איבדנו משהו בעידן הנוחות? אולי זאת שאלה לפעם אחרת.
