המאבק על מברשת השיניים. זה נשמע קצת מגוחך, נכון? אבל אם אתם הורים לילדים קטנים, אתם בטח מגלגלים עיניים בהזדהות. אני זוכרת את עצמי עומדת מול הכיור, מנסה לשכנע את אורי בן השלוש לצחצח שיניים, כאילו מדובר במשימת חילוץ מורכבת במיוחד. צרחות, דמעות, התחמקויות - הכל היה שם. ובסוף, אני הייתי זו שיוצאת מזה מותשת, עצבנית, ותוהה אם זה באמת שווה את זה.
חשבתי לעצמי, "מה הסיפור הגדול? למה זה כל כך קשה?" הרי צחצוח שיניים זה בריאות! זה חשוב! למה הוא לא מבין את זה?!
ואז, יום אחד, תוך כדי שיחה עם חברה שהיא גם רופאת שיניים, היא אמרה לי משהו ששינה לי את כל התפיסה: "נעמה, ילדים לא חושבים כמונו. הם לא רואים את זה כבריאות, הם רואים את זה כמשהו שמפריע להם, שמגביל אותם, שמכריחים אותם לעשות."
בום.
זה פשוט פגע בי כמו ברק. הייתי כל כך עסוקה בלהעביר את המסר הנכון, שלא שמתי לב בכלל איך אני מעבירה אותו. (טעות קלאסית, אם תשאלו אותי).
הבנתי שאני צריכה לשנות גישה. לא להילחם, אלא להתחבר. לא להכריח, אלא לעניין. אבל איך עושים את זה?
השיטה הישנה לא עובדת יותר
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים על התנהגות ילדים, התייעצתי עם חברות, וגם... כן, אפילו צפיתי בסרטוני הדרכה ביוטיוב. (אל תצחקו, לפעמים הפתרונות הכי טובים נמצאים במקומות הכי לא צפויים!). גיליתי שהבעיה היא לא רק אצל אורי, אלא אצל הרבה מאוד ילדים. ושהפתרונות המקובלים - כמו שירים משעממים או מדבקות תמריץ - פשוט לא עובדים לטווח הארוך. הם עובדים לכמה ימים, גג שבוע, ואז חוזרים לסורם.
אבל למה בעצם?
כי הם לא פונים לילד עצמו. הם לא הופכים את הצחצוח לחוויה מהנה, אלא רק למטלה שצריך לסיים כדי לקבל פרס. וילדים, כמונו, רוצים יותר מזה.
הפתרון המפתיע: קצת פחות שליטה, קצת יותר משחק
הבנתי שאני צריכה לתת לאורי יותר שליטה. יותר בחירה. יותר משחק.
אז הלכנו ביחד לחנות ונתתי לו לבחור מברשת שיניים שהוא אוהב. עם ציור של ספיידרמן, כן, אבל מי אני שאשפוט? העיקר שהוא התלהב.
אבל זה לא הספיק.
הדבר הגדול הבא היה... אפליקציה. כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים. עוד מסך? עוד זמן מול המכשיר? אבל האפליקציה הזו הייתה שונה. היא הפכה את הצחצוח למשחק, עם מפלצות מצחיקות שצריך להבריח ומוזיקה קצבית. ופתאום, אורי התחיל לבקש לצחצח שיניים!
זה היה מדהים.
אבל אז, הגיעה הנפילה. אחרי שבוע, האפליקציה התחילה לשעמם אותו. המפלצות כבר לא היו מצחיקות, המוזיקה כבר לא הייתה קצבית. שוב חזרנו לנקודת ההתחלה.
מה עושים עכשיו?
הטעות שלי - והתובנה שהגיעה בעקבותיה
פה הבנתי את הטעות האמיתית שלי: חיפשתי פתרון קסם. משהו שיעבוד אוטומטית, בלי מאמץ, בלי מעורבות שלי. אבל אין דבר כזה.
הבנתי שהמפתח הוא גמישות. להבין שמה שעובד היום, לא בהכרח יעבוד מחר. ולהיות מוכנים להמציא את עצמנו מחדש כל הזמן.
אז התחלתי לשלב את האפליקציה עם דברים אחרים. סיפורים על חיידקים רעים, תחרויות צחצוח עם אחותו הגדולה, ואפילו... הצגות תיאטרון עם מברשות השיניים בתור שחקנים ראשיים.
נשמע הזוי? אולי. אבל זה עבד.
אבל יותר חשוב מזה, זה חיזק את הקשר שלנו. זה הפך את הצחצוח למשהו שאנחנו עושים ביחד, לא משהו שאני מכריחה אותו לעשות.
מה למדתי?
המאבק על מברשת השיניים לימד אותי הרבה דברים. קודם כל, שילדים הם לא מיני-מבוגרים. הם חושבים אחרת, מרגישים אחרת, ומגיבים אחרת. ושמה שעובד אצל מבוגרים, לא בהכרח יעבוד אצלם.
שנית, שהמשחק הוא כלי רב עוצמה. הוא יכול להפוך כל מטלה משעממת לחוויה מהנה, וליצור חיבור אמיתי בין הורים וילדים.
ושלישית, שהגמישות היא המפתח להצלחה. העולם משתנה, הילדים משתנים, ואנחנו צריכים להשתנות איתם.
אבל יותר מהכל, המאבק על מברשת השיניים לימד אותי שאני לא לבד. שכל ההורים בעולם מתמודדים עם אתגרים דומים, ושביחד אנחנו יכולים למצוא פתרונות יצירתיים ויעילים.
מקורות השראה:
- ספר: "משחקים בחינוך" - ד"ר יעל שטרן
- מאמר: "השפעת משחוק על מוטיבציה בקרב ילדים" - כתב עת לפסיכולוגיה התפתחותית
אז מה הטיפ הכי טוב שלכם להתמודדות עם המאבק על מברשת השיניים? שתפו אותי בתגובות! אולי ביחד נמצא את הפתרון האולטימטיבי (לפחות עד הפעם הבאה שהילדים ישנו את דעתם...).
