השטיח הפרסי העתיק של סבתא. ידעתי שאסור לגעת בו, אפילו לא להסתכל עליו יותר מדי. אבל אז, בחוסר זהירות של רגע, נשפך עליו יין אדום. לא סתם יין, יין אדום עמוק, כזה שנראה כאילו הוא ספוג לנצח בתוך הסיבים.
ניסיתי הכל. באמת הכל. סודה, מלח, חומץ, ספריי ייעודי לכתמים. כלום. הכתם נשאר שם, בוהה בי בחזרה כמו תזכורת מתמדת לכישלון שלי.
הייתי מיואשת. התקשרתי לאמא שלי, היא התקשרה לסבתא. בסוף הגעתי למומחה לניקוי שטיחים. הוא בחן את הכתם, בחן אותי, ואמר: "יש כתמים שלא יורדים, גברת. זה חלק מהסיפור של השטיח".
וזה היכה בי. לא הכתם עצמו, אלא המשפט הזה. "חלק מהסיפור".
כמה פעמים ניסינו למחוק כתמים מהחיים שלנו? כתמים של טעויות, של חרטות, של דברים שלא הצלחנו לשלוט בהם? כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלהסתיר, לייפות, להעלים במקום פשוט להכיר בעובדה שהם שם?
אולי, חשבתי לעצמי, הכתם הזה הוא לא רק כישלון בניקוי. אולי הוא שיעור.
זה לא רק על ניקוי שטיחים, זה על ניקוי נשמות.
(רגע, אני יודעת מה את חושבת. "נעמה השתגעה לגמרי"). אבל תשאלי את עצמך, כמה פעמים הסתכלת על איזה כתם - פיזי או מטאפורי - והרגשת שאת צריכה להעלים אותו כדי להיות ראויה?
אז חזרתי הביתה, והסתכלתי שוב על השטיח. הכתם עדיין היה שם, אבל הפעם ראיתי אותו אחרת. הוא כבר לא היה סמל לכישלון, אלא חלק מההיסטוריה של השטיח. כמו הצלקות שלנו, כמו השריטות, כמו הסימנים שמספרים את הסיפור שלנו.
קראתי קצת על פילוסופיה של קיימות ויצירה (Wabi-sabi) – גישה יפנית שמעודדת מציאת יופי בפגמים ובארעיות. משהו שם נגע בי, בהבנה הזו ששלמות היא אשליה, ושהיופי האמיתי נמצא דווקא במה ש"לא מושלם".
אז מה עושים עם הכתם בשטיח? ומה עושים עם הכתמים בחיים?
ובכן, אני לא אגיד לך להתעלם מהם לגמרי. לפעמים צריך לנקות, לתקן, להתנצל. אבל לפעמים, צריך פשוט להרפות.
אני חושבת שחלק מהבעיה שלנו היא שאנחנו רואים בכתמים סימן לחולשה. אנחנו מפחדים שיראו את הכתמים שלנו ואז ידעו שאנחנו לא מושלמים. אבל האמת היא שדווקא הכתמים שלנו הם מה שהופך אותנו למיוחדים. הם מספרים את הסיפור שלנו, את הדרך שעברנו, את הלקחים שלמדנו.
אז כן, ניסיתי הכל כדי להסיר את הכתם מהשטיח של סבתא. אבל בסופו של דבר, מה שהסיר את הכתם הכי גדול היה היכולת שלי לקבל אותו כחלק מהשלם.
ואולי, רק אולי, זה הלקח הכי גדול שלמדתי מהשטיח הזה.
הערת שוליים: אחרי מחקר מעמיק, גיליתי שיש חומר ניקוי ספציפי לשטיחים פרסיים עתיקים, אבל החלטתי שלא לנסות אותו. כי לפעמים, עדיף להשאיר את הכתם.
אז מה הכתם שלך, זה שאת נאבקת איתו הכי הרבה? איך הוא הפך לחלק מהסיפור שלך?
