אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. שבת בבוקר, קפה מהביל ביד, ואז זה קורה: "אמא, הוא לקח לי את המברשת!" קול הצרחות של ליאור בת ה-5 חתך את השלווה כמו סכין. מיד ידעתי – מתחיל לו עוד בוקר של מלחמה על הטריטוריה הקטנה הזו שנקראת חדר אמבטיה.
אבל האמת היא, שמאחורי הוויכוחים האלה על צבע המברשת, הדמות המצוירת עליה, או סתם מי "החזיק בה קודם", מסתתר משהו עמוק יותר. משהו שקשור לעצמאות, זהות, ולצורך הבסיסי של כל ילד להרגיש שייך ושמכבדים אותו.
כמה פעמים מצאתם את עצמכם אומרים "נו, זה רק מברשת שיניים!"? אני יודעת שאני אמרתי את זה לא מעט. אבל אז הבנתי – בשבילם זה עולם ומלואו.
אז מה עושים? איך הופכים את הקרב היומיומי הזה לשיתוף פעולה, או לפחות לשקט תעשייתי?
אחרי לא מעט ניסויים וטעויות (והודאה, היו גם כמה כשלונות מביכים), גיבשתי כמה פתרונות שאולי ייראו לכם מוזרים בהתחלה, אבל הם עובדים. באמת.
הצבע הוא לא העיקר – אלא הסיפור מאחוריו
כולנו יודעים שילדים אוהבים צבעים. אבל מה אם הצבע כבר לא מספיק? ניסיתי פעם לתת לכל ילד מברשת בצבע האהוב עליו. זה החזיק מעמד...בערך יומיים.
אז התחלתי לספר סיפורים. כן, סיפורים על מברשות שיניים. נשמע הזוי, נכון? אבל הקטע הוא לא הסיפור עצמו, אלא החיבור הרגשי שהוא יוצר.
לדוגמה, מצאתי מברשות שיניים עם חיות קטנות על הראש שלהן. לכל חיה המצאתי שם וסיפור רקע. לפתע, זו לא הייתה סתם מברשת – זו הייתה "מיצי החתולה, שגרה בתוך גביע של גלידה ותפקידה לשמור על השיניים מפני חיידקי הסוכר!". כן, אני יודעת, אני צריכה לרשום פטנט על זה.
אבל ברצינות, זה עובד. החיבור הרגשי הזה, הסיפור הקטן הזה, הופך את הפעולה היומיומית למשהו מיוחד.
שיטת "הדייט" – כן, גם למברשות שיניים
שמעתם פעם על שיטת "הדייט השבועי" בזוגיות? אז החלטתי ליישם אותה גם כאן. כל שבוע, כל ילד מקבל תור לבחור מברשת שיניים חדשה. לא משנה איפה – בסופר, באינטרנט, אפילו בסופר פארם.
העיקר הוא החוויה. ההתרגשות של הבחירה, ההמתנה, הפתיחה של האריזה...זה הופך את כל העניין להרבה יותר כיף.
זה אולי נשמע כמו בזבוז כסף, אבל תחשבו על זה – כמה כסף אנחנו מוציאים על שטויות אחרות? כאן אנחנו משקיעים בהיגיינה, בחינוך, ובשקט הנפשי שלנו.
מה למדתי מפסיכולוגיית המונים על מברשות שיניים
קראתי פעם מחקר מעניין על פסיכולוגיית המונים, ואיך אנשים מושפעים מבחירות של אחרים. זה גרם לי לחשוב – מה אם אגרום לילדים לרצות את המברשת של השני?
אז התחלתי לעשות את זה בצורה מודעת. כשליאור קיבלה מברשת חדשה עם נצנצים, התלהבתי ממנה בצורה מוגזמת. "וואו, ליאור, איזה מברשת מדהימה! איך בחרת אותה?"
התוצאה? תוך יומיים, אורי, אחיה הקטן, רצה גם הוא מברשת עם נצנצים.
כן, זה קצת מניפולטיבי. אבל תראו, לפעמים צריך להשתמש בכל הכלים שיש לנו בארגז. העיקר הוא להשיג את המטרה – צחצוח שיניים שמח.
האמת על שלמות: אף אחד לא מושלם
אני חייבת להודות – לא תמיד זה עובד. יש ימים שבהם הוויכוחים פורצים בכל זאת. יש ימים שבהם אני פשוט מרימה ידיים ושולחת אותם לצחצח שיניים עם איומים.
וזה בסדר.
כי בסופו של דבר, אנחנו רק בני אדם. אנחנו טועים, מתעצבנים, ואנחנו לא תמיד יודעים מה לעשות.
אבל מה שחשוב זה שאנחנו מנסים. שאנחנו מחפשים דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים הקטנים של היומיום.
ואולי, תוך כדי המאבק הזה על מברשת השיניים, אנחנו גם מלמדים את הילדים שלנו משהו חשוב על פתרון בעיות, על תקשורת, ועל חשיבות הסבלנות.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בעיצומו של קרב על הכיור, זכרו – זה לא רק על מברשת שיניים. זה על הרבה יותר מזה.
מה אתם הייתם עושים אחרת? אני ממש אשמח לשמוע!
