אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול – הקרב היומיומי על מברשת השיניים. בוקר, צהריים, ערב. צרחות, דמעות, תסכול. לא משנה כמה ניסיתי, זה תמיד נגמר אותו הדבר. ואז, יום אחד, הבנתי משהו. זה לא היה על השיניים, זה היה על משהו אחר לגמרי.
אני מדברת כמובן על הילדים שלי. הבוקר שלי היה מתחיל בצרחות "תצחצח שיניים!", "אבל לא בא לי!", "אתה חייב!". מעגל אינסופי של תסכול שגרם לי לתהות: האם כל בוקר חייב להיראות ככה? האם זה באמת שווה את זה?
האמת היא, שעד לא מזמן, הייתי בטוחה שיש לי את כל התשובות. קראתי הכל על היגיינת פה, שמעתי את כל ההרצאות של רופאי השיניים. ידעתי מה נכון ומה לא. אבל אז הבנתי – ידע זה דבר אחד, ויישום זה משהו אחר לגמרי. במיוחד כשמדובר בילדים.
מה שמצחיק הוא, שדווקא שיחה עם חברה, גננת במקצועה, פתחה לי את הראש. היא אמרה משהו פשוט: "ילדים לא עושים מה שאומרים להם, הם עושים מה שהם רואים". בום. זה היכה בי כמו רעם ביום בהיר. האם אני בכלל מצחצחת שיניים בנוכחותם? האם הם רואים אותי מטפלת בשיניים שלי?
התחלתי לחשוב על זה לעומק. קראתי מחקרים על פסיכולוגיה התנהגותית (כן, גם אני קצת "חנונית" כשזה מגיע לגידול ילדים). גיליתי שהרבה פעמים, התנגדות של ילדים היא לא באמת התנגדות לפעולה עצמה, אלא התנגדות לחוסר השליטה שלהם. הם רוצים להרגיש שהם בוחרים, שהם מחליטים.
אז מה עשיתי? שיניתי גישה. הפסקתי לצרוח והתחלתי להקשיב.
- הענקתי להם בחירה: במקום להגיד "אתה חייב לצחצח שיניים", שאלתי "איזה מברשת אתה רוצה היום? את הכחולה או את האדומה?". זה אולי נשמע טיפשי, אבל זה עבד פלאים.
- הפכתי את זה למשחק: התחלתי להשמיע מוזיקה בזמן הצחצוח, לעשות פרצופים במראה, לספר סיפורים. משהו שיהפוך את זה לפעילות כיפית ולא למטלה מעיקה.
- הדגמתי אישית: התחלתי לצחצח שיניים איתם, להראות להם כמה אני נהנית מזה. הפכתי את זה לטקס משפחתי.
- נתתי מקום לרגשות שלהם: אם הם התנגדו, ניסיתי להבין למה. אולי הם עייפים? אולי הם רעבים? אולי משהו מפריע להם? ניסיתי להתייחס לצרכים שלהם ולא רק לדרישות שלי.
אבל האמת היא, שזה לא תמיד עובד. יש ימים שבהם הם עדיין מתנגדים, וזה בסדר. למדתי לקבל את זה. זה לא אומר שאני נכשלת כהורה, זה אומר שאני בן אדם.
מה שמדהים הוא, שככל שהרפיתי יותר, ככה הם שיתפו פעולה יותר. ככל שהפסקתי לראות את זה כמאבק, ככה זה הפך להיות פחות מאבק.
אני יודעת שזה לא פתרון קסם, וזה לא יעבוד לכולם. אבל אני חושבת שהלקח הכי חשוב שלמדתי הוא שגידול ילדים זה לא על שליטה, אלא על הקשבה. הקשבה לצרכים שלהם, לרגשות שלהם, ולא פחות חשוב – לעצמנו.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בקרב על מברשת השיניים, אני מציעה לכם לעצור רגע ולשאול את עצמכם: על מה אנחנו באמת נלחמים פה? האם זה באמת על השיניים, או על משהו אחר לגמרי?
אולי התשובה תפתיע אתכם. אותי היא בהחלט הפתיעה.
