אני מודה, יש דברים שאני פשוט גרועה בהם. אחד מהם הוא להסיר כתמים. במיוחד מהשטיח הבהיר בסלון. אתם יודעים, זה שקניתי בהתלהבות ב"יריד השטיחים" כי הוא "יכניס אור לבית"? כן, ההוא.
זה התחיל עם קפה. אחר כך יין אדום, ואז, שיא השיאים, דיו של עט שפשוט התפוצץ לו באמצע הלילה. כל פעם מחדש הייתי משקיעה שעות בניסיונות נואשים להסיר את הכתם, קוראת מדריכים באינטרנט, מנסה תרופות סבתא, משפשפת, מרטיבה, מייבשת – כלום לא עזר.
בסוף, השטיח נשאר עם סימן קבוע, מעין מזכרת מכוערת לכישלונות הקטנים של החיים.
אבל אז קרה משהו מוזר. דווקא הכתם הזה, שלא ירד בשום אופן, גרם לי לחשוב.
למה אנחנו כל כך אובססיביים לטשטש את הפגמים שלנו?
זה התחיל כשאלה פשוטה, אבל היא הובילה אותי למקומות לא צפויים. קראתי מחקרים על פסיכולוגיה חיובית ועל חוסן נפשי (למשל, המאמר הזה של ברנה בראון על פגיעות ואומץ, "The Power of Vulnerability"). גיליתי שהרבה פעמים דווקא החולשות והכישלונות שלנו הם מה שמגדירים אותנו, מה שמחבר אותנו לאחרים.
הכתם בשטיח, מסתבר, הוא מטאפורה לא רעה בכלל.
האם ניסינו פעם לאהוב את הכתם הזה?
כן, אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי. אבל תחשבו על זה: אנחנו חיים בעולם שמקדש שלמות, שבו כולם מציגים גרסה מצוחצחת ומושלמת של עצמם ברשתות החברתיות. אנחנו מפחדים להראות את החולשות שלנו, את הטעויות שלנו, את הכתמים שלנו.
אבל מה אם דווקא הכתמים האלה הם מה שהופך אותנו לאנושיים? מה אם הם אלה שמאפשרים לנו ליצור קשר אמיתי עם אחרים?
קחו למשל את המושג היפני "וָואבִּי-סָאבִּי" (Wabi-sabi). הוא מתאר תפיסה אסתטית שמחבקת את הארעיות, הפגמים והטבעיות של הדברים. חפץ שנשבר ותוקן, למשל, נחשב ליפה יותר מחפץ חדש ומושלם. הסיבה? הוא נושא איתו את סיפור החיים שלו, את הדרך שעבר.
אז מה עושים עם הכתם בשטיח? (או עם הכתמים בחיים, לצורך העניין).
אפשרות אחת: להמשיך לנסות להסיר אותו. להשקיע עוד ועוד אנרגיה במאבק חסר סיכוי.
אפשרות שנייה: להשלים איתו. לקבל אותו כחלק מהסיפור. אפילו, להעריך אותו.
האמת? ניסיתי את שתיהן.
המשכתי לנסות להסיר את הכתם. קניתי חומרים חדשים, שפשפתי יותר חזק. כלום לא עזר. התסכול רק גבר.
אבל אז, ברגע של ייאוש, החלטתי פשוט להניח. להפסיק להילחם.
זה היה קשה, אני מודה. היה לי קשה להשלים עם הפגם הזה בבית המושלם (לכאורה) שלי. אבל ככל שעבר הזמן, התחלתי להתרגל אליו. אפילו התחלתי לראות בו סוג של אופי.
יום אחד, חברה טובה באה לבקר. היא הסתכלה על הכתם בשטיח ואמרה: "וואו, איזה סיפור יש לכתם הזה!".
היא לא אמרה את זה בצורה שיפוטית או מביכה. היא אמרה את זה בצורה מעריכה. כאילו הכתם הוא חלק מהקסם של הבית.
וזה גרם לי לחשוב.
אולי הכתם הזה הוא לא כישלון. אולי הוא תזכורת לכך שאני לא מושלמת. אולי הוא תזכורת לכך שמותר לי לעשות טעויות. אולי הוא תזכורת לכך שהחיים הם לא תמיד יפים ונקיים, אבל הם תמיד מעניינים.
אז כן, הכתם בשטיח עדיין שם. ואני כבר לא מנסה להסיר אותו.
לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט לקבל את הכתמים שלנו. להשלים איתם. אפילו לאהוב אותם. כי הם חלק ממה שהופך אותנו למי שאנחנו.
ואולי, בסופו של דבר, הם אפילו יפים.
אז מה הכתם שלך? מה אתה מנסה כל כך להסתיר? אולי הגיע הזמן פשוט לשחרר.
