היי, אני נעמה. ואני חייבת להתוודות – תמיד קצת זלזלתי במינימליזם. זה נראה לי כמו עוד טרנד אינסטגרמי, משהו בשביל אנשים עם ארונות קפסולה מושלמים ובתים ריקים מדי. ואז, יום אחד, הסתכלתי סביבי – על ערימות הבגדים, הגאדג'טים שאף פעם לא השתמשתי בהם, כל ה"דברים" האלה שמילאו לי את הדירה – והרגשתי מחנק. לא מחנק פיזי, אלא מן תחושה כזו שהנפש שלי קצת נחנקת.
החלטתי לתת לזה צ'אנס. 30 יום של ניקוי מינימליסטי. לא ניקוי טוטאלי, כן? רק מינימליסטי. חשבתי שארוויח קצת סדר, אולי כמה שעות פחות של ניקיון. אבל מה שקרה בפועל? וואו. זה היה הרבה יותר עמוק מזה.
אז מה בעצם עשיתי?
לא התחלתי בלזרוק הכל לפח, זה בטוח. קראתי קצת, התייעצתי עם חברה שהיא מינימליסטית ותיקה (תודה, ענת!), ואפילו צפיתי בכמה סרטונים של מארי קונדו (כן, גם אני נפלתי בפח). אבל מהר מאוד הבנתי ש"השיטה" שלה לא מתאימה לי. הרעיון של להחזיק כל חפץ ולשאול "האם זה מעורר בי שמחה?" קצת הרגיש לי… מוגזם.
במקום זה, החלטתי להתמקד בשאלה אחרת: "האם אני באמת צריכה את זה?". לא במובן הצרכני, אלא במובן העמוק יותר. האם החפץ הזה משרת אותי באיזושהי צורה? האם הוא מוסיף ערך לחיי? או שהוא סתם תופס מקום, פיזי ונפשי?
היום הראשון היה הכי קשה. לפתוח את הארון ולהתמודד עם כל הבגדים האלה… וואו. חלקם היו חדשים לגמרי, עם טיקט. אחרים היו כאלה שקניתי מתישהו ב"סייל" ולא לבשתי אף פעם. למה קניתי אותם מלכתחילה? זו שאלה טובה.
ידעתם שמחקרים מראים שאנחנו לובשים רק 20% מהבגדים שלנו ב-80% מהזמן? זה מטורף! (מקור: Elizabeth L. Cline, Overdressed: The Shockingly High Cost of Cheap Fashion)
אבל אז קרה משהו. אחרי שהעברתי את היום הראשון בקיפול, מיון ותרומה של שקיות על גבי שקיות של בגדים, הרגשתי קלילות. כמו להוריד משקל כבד מהכתפיים. זו לא הייתה רק הקלילות הפיזית של ארון ריק יותר, אלא קלילות נפשית. פתאום היה לי יותר מקום – פיזי ונפשי – לדברים שבאמת חשובים לי.
מה גיליתי במהלך הניקוי המינימליסטי?
- שאני קונה דברים ממקומות לא נכונים. הרבה פעמים, קניות היו בריחה מלחץ או משעמום. הם אף פעם לא באמת מילאו את החלל הזה.
- ש"לשמור למקרה ש…" זה תירוץ. תמיד חשבתי שאני צריכה את שמלת הערב הזו, "למקרה שתהיה לי הזדמנות ללבוש אותה". אבל האמת היא? אם תהיה לי הזדמנות, אני ארצה לקנות משהו חדש!
- שפחות זה באמת יותר. וזה לא קלישאה. כשיש לי פחות דברים, אני מעריכה אותם יותר. אני מטפלת בהם יותר טוב. אני משתמשת בהם יותר.
נקודת המפנה המפתיעה:
אחרי שבועיים, כשהדירה שלי הייתה כבר נקייה ומסודרת באופן ניכר, שמתי לב למשהו מוזר. התחלתי לבשל יותר. ציירתי יותר. קראתי יותר. עשיתי דברים שתמיד רציתי לעשות, אבל אף פעם לא היה לי "זמן".
וזה בדיוק העניין. זה לא היה עניין של זמן. זה היה עניין של אנרגיה. כל ה"דברים" האלה, הם לא רק תפסו מקום בדירה שלי, הם גם תפסו מקום במוח שלי. הם דרשו ממני אנרגיה נפשית – לדאוג להם, לנקות אותם, לארגן אותם.
כששחררתי אותם, פתאום היה לי יותר אנרגיה לדברים שבאמת חשובים לי.
ד"ר ג'וזף פרארי, פסיכולוג שחוקר אגרנות כפייתית, טוען שאנשים שמתקשים להיפרד מחפצים נוטים לדחות משימות ולסבול מרמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון. (מקור: Randy O. Frost and Gail Steketee, Stuff: Compulsive Hoarding and the Meaning of Things)
אז מה למדתי?
הניקוי המינימליסטי הזה לא רק שינה לי את הדירה, הוא שינה לי את החיים. הוא גרם לי לחשוב מחדש על מה שחשוב לי באמת. הוא לימד אותי להעריך את מה שיש לי. הוא נתן לי יותר מקום – פיזי ונפשי – לדברים שמשמחים אותי.
ואולי הכי חשוב, הוא גרם לי להבין שמינימליזם הוא לא רק טרנד, הוא דרך חיים. דרך חיים שמאפשרת לי לחיות יותר בפשטות, יותר בשמחה, ויותר בהתאם לערכים שלי.
אבל רגע, לפני שאתם רצים לזרוק הכל לפח, חשוב לי להגיד משהו: זה לא עניין של שלמות. אני עדיין קונה דברים לפעמים (אף אחד לא מושלם!), אבל עכשיו אני עושה את זה בצורה מודעת יותר. אני שואלת את עצמי אם אני באמת צריכה את זה, אם זה באמת יוסיף ערך לחיי. ואם התשובה היא לא, אני מוותרת.
וזו, אולי, התובנה הכי גדולה שלי מהניקוי המינימליסטי הזה: ללמוד להגיד "לא". לא לדברים, לא להרגלים, לא לכל מה שלא משרת אותי יותר.
אז… מה אתכם? מוכנים לנסות? ואם כבר התחלתם, מה הכי הפתיע אתכם במסע שלכם לחיים מינימליסטיים יותר? אני ממש רוצה לשמוע!
