האמת? קצת התביישתי לכתוב על זה. ארבע שנים. ארבע שנים גרתי בדירה הזו, והאמנתי שאני שולטת במצב הניקיון. עד שהחלטתי, סתם ככה, לשלוף את המקרר.
והאבק? הו, האבק! זו הייתה ממלכה שלמה, ציוויליזציה משגשגת של חלקיקי אבק, פירורים אבודים, ושערות חתול שהספיקו לעבור גלגול חיים שלם. נחנקתי. לא מהאבק, אלא מההבנה.
איך יכולתי לפספס את זה כל כך הרבה זמן?
חשבתי שאני יודעת לנקות. חשבתי שאני מודעת לכל פינה בבית. אבל האבק הזה, מתחת למקרר, חשף מציאות אחרת לגמרי. מציאות שבה ישנם אזורים בחיים שלנו שאנחנו בוחרים לא לראות, כי זה פשוט...קשה.
החיים הם לא תמיד מבריקים.
אני יודעת, זה נשמע דרמטי בשביל אבק. אבל חשבתם פעם למה אנחנו כל כך מפחדים מלכלוך? אולי זה כי הוא מזכיר לנו את החולשה שלנו, את הסופיות, את העובדה שהכל מתפורר בסוף.
ואז נזכרתי בציטוט שקראתי פעם (מקור: "מחשבות" של בלז פסקל): "כל הבעיות של האנושות נובעות מחוסר יכולתו של האדם לשבת בשקט בחדר לבד". האם האבק הזה הוא בעצם הביטוי הפיזי של חוסר היכולת שלי להתמודד עם השקט הפנימי?
כדי להבין את מימדי האסון, התייעצתי עם איריס, חברה טובה שהיא פדנטית באופן מעורר קנאה (וגם עובדת בניקיון בתים, אז היא סוג של מומחית). היא צחקה. "נעמה", היא אמרה, "כולנו חוטאים בזה. זה המקום שהכי קשה להגיע אליו. וזה גם המקום שהכי הרבה לכלוך מצטבר בו. תחשבי על זה כמטאפורה לחיים שלך".
מטאפורה לחיים שלי? איריס תמיד מצליחה לראות מעבר למובן מאליו.
אבל איך זה קשור לחיים בכלל? הרי אנחנו מדברים על אבק!
ובכן, אחרי שסוף סוף הצלחתי לשאוב את האבק, לנגב, לחטא (ואפילו מרחתי קצת שמן לבנדר, כי למה לא?), הבנתי משהו.
האבק הזה, הוא כמו כל דבר שאנחנו דוחים. כמו המשימות הלא נעימות בעבודה, כמו השיחה הקשה שאנחנו צריכים לנהל עם בן הזוג, כמו ההזנחה הקלה של הבריאות שלנו. דברים קטנים שמצטברים עם הזמן, עד שהם הופכים למשהו ענק, מפחיד, ומעיק.
פעם, לפני הרבה שנים, עבדתי בתור דיילת. למדתי הרבה על ניהול זמן, ארגון, ואיך לחייך גם כשאתה עייף. אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי היה מחברת הניקיון המפורסמת של חברת התעופה. כל בוקר, צוות הניקיון היה חייב לחתום על רשימת מטלות, כולל דברים כמו ניקוי משענות ראש וחיטוי השירותים. זה נראה מובן מאליו, אבל זה עשה הבדל עצום בחוויה של הנוסעים.
עקביות קטנה יוצרת הבדל גדול.
אולי הלקח האמיתי הוא לא איך לנקות מתחת למקרר (למרות שגם זה חשוב), אלא איך לחיות יותר מודע. איך לשים לב לדברים הקטנים, איך לא לדחות את מה שקשה, ואיך להבין שהלכלוך החיצוני הוא לעתים קרובות רק השתקפות של הלכלוך הפנימי.
אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה. אבל תחשבו על זה רגע: מתי בפעם האחרונה באמת התבוננתם סביבכם? לא כדי למצוא דברים לתקן, אלא כדי להעריך את מה שיש. מתי בפעם האחרונה עצרתם לרגע כדי לנשום, כדי להיות נוכחים, כדי לאפשר לעצמכם להיות לא מושלמים?
אני מודה, אני עדיין לא שם. אני עדיין מתקשה להתמודד עם השקט, עדיין דוחה משימות, ועדיין מוצאת את עצמי מתעלמת מאזורים בחיים שלי שמצריכים טיפול. אבל האבק הזה, מתחת למקרר, הוא תזכורת מתמדת.
תזכורת לכך שגם אם אנחנו לא רואים משהו, זה לא אומר שהוא לא קיים. תזכורת לכך שאפילו הדברים הקטנים ביותר יכולים ללמד אותנו שיעור גדול. ותזכורת לכך שגם כשאנחנו חושבים שאנחנו שולטים במצב, תמיד יש מה לגלות.
אז מה אתכם? איפה האבק שלכם מסתתר? אני סקרנית לשמוע.
