אני לא צריכה לספר לכם, נכון? זוגיות זה דבר מורכב. עליות ומורדות, רגעים של צחוק מתגלגל ורגעים שבהם אתם תוהים אם בכלל יש טעם להמשיך. לנו היו לא מעט מהרגעים האלה לאחרונה, ליאור ואני. הכל היה נראה אפור, שחוק. כאילו איבדנו את הניצוץ.
ואז הגיע כתם השוקולד.
כן, שמעתם נכון. כתם שוקולד. על הספה החדשה שלנו.
אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. ערב שישי, סרט טוב בטלוויזיה, אווירה נעימה, ואז - בום! ליאור, בהיסח דעת, מפיל כוס שוקו על הספה הבהירה שלנו. לא סתם כתם, כן? כתם ענק, בולט, כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.
האמת? התעצבנתי. מאוד. לא על הכתם עצמו, אלא על מה שהוא ייצג. עוד משהו להוסיף לרשימת הדברים שלא עובדים בינינו. עוד משהו שיזכיר לי שאנחנו כבר לא אותו זוג מאוהב שהיינו פעם.
אמרתי לעצמי, "אוי ואבוי, עכשיו זה יתפוצץ". זה בדיוק מה שהיה קורה בעבר. האשמות, מריבות, שתיקה רועמת. אבל הפעם, משהו היה שונה.
ליאור הסתכל על הכתם, ואז עלי. הוא ראה את התסכול בעיניים שלי, אבל במקום לתקוף חזרה, הוא פשוט אמר, "אני מצטער. אני אנסה לנקות את זה".
פשוט ככה. בלי תירוצים, בלי דרמות.
ואז קרה דבר מדהים. שנינו התחלנו לנקות את הכתם ביחד. ניסינו כל מיני שיטות – סודה לשתייה, חומץ, נוזל לניקוי כללי. כלום לא עבד. הכתם נשאר שם, מבצבץ ומזכיר לנו את הכאוס שהיה בינינו.
ואז, נזכרתי במשהו שקראתי פעם בבלוג של אמא פולנייה אחת (מסתבר שהטיפים שלה זהב!). היא כתבה שאפשר להוריד כתמי שוקולד בעזרת... קרח! כן, קרח. לכאורה, לא הגיוני, אבל החלטנו לנסות.
ומה אתם יודעים? זה עבד! לא לגמרי, כן? הכתם עדיין קצת שם, אבל הוא הרבה פחות בולט.
אבל זה לא העניין.
העניין הוא שבזמן שניקינו את הכתם, דיברנו. לא על הכתם, אלא על מה שבאמת מפריע לנו. על הציפיות שלנו, על הפחדים שלנו, על הרצון לחזור להיות מאושרים ביחד.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל זה בדיוק מה שקרה.
למה דווקא כתם השוקולד? אני חושבת שזה היה סוג של משבר קטן, נקודת שבירה שהכריחה אותנו להתמודד עם הבעיות שלנו. זה היה גם משהו מוחשי, שאפשר היה לעבוד עליו ביחד. במקום להתווכח על רגשות מופשטים, ניסינו לפתור בעיה קונקרטית. וזה איפשר לנו לתקשר בצורה פתוחה וכנה.
פרופ' ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסר שלמות (וגורו אישי שלי, אם להיות כנה), אומרת שהפגיעות היא המפתח לחיבור אמיתי. הניסיון שלנו עם כתם השוקולד היה סוג של פגיעות. שנינו היינו חשופים, פגיעים, מול הבעיות שלנו. וזה איפשר לנו להתקרב אחד לשני. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.)
יכול להיות שזה נשמע לכם מוזר, אבל כתם השוקולד הזה גרם לנו להבין שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השני. שאנחנו עדיין רוצים לעבוד על הזוגיות שלנו. שאנחנו מוכנים להשקיע כדי להחזיר את הניצוץ.
האם הזוגיות שלנו מושלמת עכשיו? ממש לא. אנחנו עדיין רבים לפעמים, עדיין יש לנו קשיים. אבל אנחנו יודעים איך לתקשר בצורה טובה יותר, איך להיות פגיעים אחד מול השני. וזה, מבחינתי, שווה הכל.
ואולי, רק אולי, אני אפילו אוהבת קצת את כתם השוקולד הזה. הוא מזכיר לי שתמיד יש תקווה, גם ברגעים הכי קשים.
תשאלו את עצמכם, איזה "כתם שוקולד" יש לכם בחיים? איזה משבר קטן יכול להפוך להזדמנות לצמיחה ולחיבור?
כי לפעמים, דווקא הדברים הכי לא צפויים הם אלה שמצילים אותנו.
אגב, יש לכם טיפים להורדת כתמי שוקולד עקשניים? אני אשמח לשמוע!
