אני מודה, קצת התביישתי לכתוב את זה. ארבע שנים! ארבע שנים עברו מאז שהמקרר שלי הוזז לאחרונה. ואני, наивно как ребёнок, חשבתי שאני מלכת הניקיון. מסתבר שהכתר שלי קצת מאובק.
זה התחיל בבום. לא פיצוץ, לא רעידת אדמה, אלא בום של מצפון. משהו שם בפנים צעק "נעמה, הגיע הזמן!". אולי זה היה האבק שהתחיל לבצבץ מהצדדים, אולי זה היה הסרטון הזה באינסטגרם של מישהי שמנקה מקרר כאילו מדובר בטקס רוחני. לא משנה מה גרם לזה, ידעתי שאני חייבת.
ההכנות היו מתישות יותר מהעבודה עצמה. ניקיתי את כל המקרר מבפנים (שם לפחות הקפדתי), פיניתי את השיש, גייסתי את בן הזוג שלי (שקיבל את התפקיד בחוסר חשק מופגן). הגיע רגע האמת.
משכנו. התאמצנו. והופ! המקרר זז. ואז ראיתי.
אבק. ים של אבק. לא סתם אבק, אבק דחוס, אבק שגידל מושבה שלמה של יצורים שאני מעדיפה לא לחשוב עליהם. לרגע עמדתי שם, פעורת פה. ארבע שנים. איך יכול להיות?
אבל מעבר לגועל (שהיה קיים, כמובן), הרגשתי משהו אחר. סוג של תובנה.
*
לפעמים, הדברים הכי חשובים נמצאים במקומות הכי פחות נעימים. במקומות שאנחנו מעדיפים לא להסתכל עליהם.
*
התחלתי לנקות. שואב, מנגב, משפשף. בן הזוג שלי, שבהתחלה מלמל משהו על בזבוז זמן, התחיל לעזור ברצינות. ואז, בין שאיבת אבק אחת לשנייה, עלתה בי מחשבה: מה עוד אני מתעלמת ממנו בחיים שלי?
אולי זה הפרויקט הזה בעבודה שמפחיד אותי להתחיל? אולי זה הטלפון הזה לאמא שאני דוחה כבר שבוע? אולי זה הרצון הזה ללמוד משהו חדש שאני קוברת תחת תירוצים של "אין לי זמן"?
ניקוי האבק מתחת למקרר הפך להיות יותר מניקיון. הוא הפך להיות מטאפורה.
אוקיי, נעמה, נסחפת קצת, אני שומעת אתכן אומרות. אולי. אבל תחשבו על זה רגע. כמה פעמים אנחנו מעדיפים להתעלם מהדברים הלא נעימים, הדברים המאובקים, הדברים שמצריכים מאמץ?
מחקרים מראים (מקור: Psychology Today, "The Power of Facing Your Fears") שאחד המחסומים הגדולים ביותר לצמיחה אישית הוא הימנעות. אנחנו מפחדים להתמודד עם דברים קשים, ולכן אנחנו מעדיפים להדחיק אותם. אבל האמת היא שהדברים האלה לא נעלמים. הם רק מתרבים, כמו אבק מתחת למקרר.
אבל מה הקשר לאבק ולמקרר? אתן שואלות. הקשר הוא בתחושה. בתחושת ההקלה העצומה שהרגשתי אחרי שסיימתי. בתחושה שסוף סוף עשיתי משהו שדחיתי יותר מדי זמן. ובתחושה שפתאום הבית שלי נקי יותר - לא רק פיזית, אלא גם מנטלית.
אפילו המקרר נראה מאושר יותר!
עכשיו, אני לא אומרת שכולנו צריכים לרוץ לנקות מתחת למקרר. אבל אני כן אומרת שכדאי לנו לחשוב על מה האבק שלנו. מה אנחנו דוחים? ממה אנחנו מתעלמים?
כי לפעמים, דווקא במקומות הכי מאובקים מסתתרת ההזדמנות הכי גדולה לצמיחה.
זה לא תמיד קל. אני יודעת. לפעמים, האבק נראה מפחיד מדי, כמו הכתבה הזאת ב"הארץ" על זיהום אוויר בערים צפופות (מקור: Haaretz, "Air Pollution in Urban Areas: A Hidden Crisis"). ואז אנחנו מעדיפים להשאיר אותו שם. אבל האמת היא שאנחנו חזקים יותר ממה שאנחנו חושבים. ויש לנו את הכוח להתמודד עם האבק שלנו, לא משנה כמה הוא נראה מאיים.
אז בפעם הבאה שאתן רואות אבק מתחת למקרר, אל תתעלמו. תחשבו על זה כהזדמנות. הזדמנות לנקות לא רק את הבית, אלא גם את הנפש.
אני עדיין לא מלכת הניקיון, אבל אני בהחלט לומדת. ואני מבטיחה לכן דבר אחד: אני לא מחכה ארבע שנים עד הפעם הבאה.
מה עם האבק שלכן? אשמח לשמוע בתגובות.
