אוי, הטלפון שלי. אני מודה, זה מביך. הוא אמור להיות כלי עבודה, מצלמה כיפית, דרך לתעד את החיים... אבל בפועל? הוא קצת כמו המגירה הזו במטבח שכולם זורקים אליה הכל, ואף אחד לא מעז לפתוח אותה. אני מסתכלת על גלריית התמונות שלי – 17,842 פריטים! – ומתמלאת חרדה.
זה לא רק המספר, זה הכאוס. צילומי מסך של מתכונים שאף פעם לא אכין, תמונות מטושטשות של החתולה שלי מנסה לתפוס זבוב, מאות תמונות של אותו נוף בדיוק... נו, אתן מכירות את זה, נכון?
רגע, זה לא רק אני, נכון?
ניסיתי הכל. מחקתי תמונות סיטונאית (ואז התחרטתי), ניסיתי לארגן לאלבומים (נשברתי אחרי האלבום השלישי), אפילו שקלתי לעבור לטלפון של פעם (אבל אז איך אצלם את הסטורי שלי?).
אז הבנתי משהו: זה לא רק עניין של כלים, זה עניין של גישה. זה לא רק "איך לסדר", זה "למה אנחנו מצלמות כל כך הרבה?". וזה מה שהוביל אותי למסע הזה, למצוא דרכים לא רק לארגן את התמונות, אלא גם ליצור חוויה אחרת לגמרי עם המצלמה שלי.
האמת המרה: אלגוריתמים מול רגעים אמיתיים
לפני כמה שבועות נתקלתי במאמר מעניין ב-Wired על איך אלגוריתמים משפיעים על הזיכרון שלנו. המאמר טען שריבוי תמונות דיגיטליות, במקום לשמר זיכרונות, יכול למעשה להחליש אותם. זה גרם לי לחשוב. האם אני באמת זוכרת את החופשה האחרונה שלי, או שאני זוכרת רק את התמונות שלה?
ואז הבנתי: אנחנו מצלמות כי אנחנו רוצות לזכור. אבל אנחנו שוכחות להיות שם, ברגע עצמו.
הפרדוקס של התיעוד – אנחנו מנסות לתפוס את הרגע, ובסוף מפסידות אותו.
אז מה עושים? איך מצלמים ומסדרים, בלי לאבד את השפיות (וגם לא את הזיכרונות)?
הגישה החדשה שלי: פחות זה יותר (באמת!)
- הטקס הקטן של המחיקה: אני יודעת, זה מפחיד. אבל תאמינו לי, זה משחרר. כל שבוע, אני מקדישה 15 דקות למחיקה אכזרית. לא מתרגשת, לא מתלבטת. מטושטש? נמחק. דומה לעוד עשר תמונות אחרות? נמחק. לא מעורר בי שום רגש? נמחק!
טיפ קטן שלי: השתמשו באפליקציות ניהול תמונות שמציעות זיהוי תמונות כפולות. זה חוסך זמן! (לדוגמה, Gemini Photos או Slidebox).
- אלבום אחד, מטרה אחת: שכחו מאלבומים מפורטים עם שמות משעממים. אני יוצרת אלבום אחד לכל "פרויקט" – "קיץ 2023", "החתולה שלי עושה שטויות", "המתכונים שאני באמת רוצה לנסות". זה יותר קל לניהול, וגם יותר כיף לדפדף בהם אחר כך.
- חוק השלושה: שמעתי על זה פעם בפודקאסט של טד, על ניהול זמן. הרעיון פשוט: לכל אירוע או נושא, תבחרי רק שלוש תמונות באמת טובות. זה מאלץ אותך להיות סלקטיבית, ולהתמקד במה שחשוב באמת.
זה אולי נשמע קשה, אבל תחשבו על זה כאתגר יצירתי!
- גיבוי אוטומטי הוא חובה! נכון, זה קצת טכני, אבל זה מציל חיים (וזיכרונות). גוגל תמונות, iCloud, Dropbox – בחרו מה שמתאים לכם, והגדירו גיבוי אוטומטי. אל תחכו לרגע שבו הטלפון שלכם יחליט לצאת לפנסיה מוקדמת.
- לחיות ברגע, בלי לחץ: זה אולי הדבר הכי חשוב. לא כל רגע חייב להיות מתועד. לפעמים, הכי כיף פשוט להיות שם, להרגיש, לנשום, בלי מצלמה בין הפנים לחיים.
הפנייה המפתיעה: טכנולוגיה ככלי לחיבור אנושי
אתן יודעות מה הכי מצחיק? אחרי כל הדיבורים על צמצום ומיקוד, גיליתי שאפליקציות מסוימות יכולות לשפר את החוויה. אני משתמשת ב-Google Lens כדי לסרוק מסמכים חשובים ולזרוק את הנייר המיותר. אני משתמשת ב-Snapseed כדי לערוך תמונות במהירות (טיפ: משחקים קטנים עם אור וצל עושים פלאים!).
אבל הכלי האהוב עליי? אפליקציית זיכרונות משפחתית בשם "FamilySearch". זה אולי נשמע מוזר, אבל זה חיבר אותי מחדש לשורשים שלי. סרקתי תמונות ישנות של סבא וסבתא שלי, העלתי אותן לאפליקציה, ופתאום התחלתי לקבל תגובות מבני דודים שאפילו לא ידעתי שקיימים.
התמונות, במקום להיות אוסף כאוטי, הפכו לגשר בין אנשים.
אז כן, הטכנולוגיה יכולה להיות מסיחת דעת, אבל היא יכולה להיות גם כלי עוצמתי לחיבור. הכל תלוי איך אנחנו משתמשות בה.
אז מה הלאה?
אני עדיין בתהליך. גלריית התמונות שלי עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. אבל אני מרגישה יותר בשליטה, יותר מחוברת לזיכרונות שלי, ויותר חופשייה לחוות את הרגע בלי לחץ.
אז מה לגביכן? מה הטיפים שלכן לארגון תמונות? ספרו לי בתגובות! אולי נגלה יחד עוד כמה סודות קטנים...
