אוקיי, בואו נדבר על החלטות משפחתיות. לא, לא סתם עוד פוסט משעמם על איך "לתקשר טוב יותר". האמת? אני שונאת את הקלישאה הזו. זה תמיד נשמע כמו מטלה, כמו עוד משהו שאני צריכה לעשות כדי להיות "אמא טובה יותר". אבל מה אם החלטות משפחתיות יכולות להיות משהו אחר? משהו... כיפי? מעצים?
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שהכוח נמצא אצלי. אני האמא, אני יודעת הכי טוב, מה הבעיה פה בכלל? ובכן, הבעיה הייתה שהילדים שלי, בני ה-7 וה-9, התחילו להרגיש כאילו הם נוסעים במושב האחורי של החיים שלהם. שמעתי על מחקרים שמראים שלהעניק לילדים אוטונומיה, אפילו קטנה, זה קריטי לביטחון העצמי שלהם (ראו למשל את המחקר של Deci & Ryan על תיאוריית ההגדרה העצמית). אבל תיאוריה לחוד ומציאות לחוד.
מה אם החלטות משפחתיות יכולות להיות הזדמנות לצמיחה משותפת?
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. התחלתי בקטן. איזה סרט נראה בסוף השבוע? איזה תוספות יהיו על הפיצה? אבל אז שאלתי את עצמי - למה לא להרחיב את זה? למה לא לתת להם קצת יותר אחריות?
אז התחלתי לחפש תבניות שיעזרו לנו. לא משהו נוקשה, אלא מסגרת שתאפשר גמישות ויצירתיות. הנה כמה דברים שאני מצאתי שעבדו לנו, ואני מקווה שיעבדו גם לכם:
1. "טבלה המחזורית" של מטלות הבית:
שמעתי על הרעיון הזה מאיזה בלוג טיפוח דיגיטלי מוזר, אבל הוא עבד פלאים. במקום רשימה קבועה של מטלות לכל ילד, יצרנו טבלה מחזורית שמתחלפת כל שבוע. זה הכניס קצת גיוון, מנע שעמום, ולימד אותם לעשות הכל. אחד שוטף כלים השבוע, בשבוע הבא הוא מקפל כביסה. ככה אף אחד לא מרגיש תקוע במטלה שהוא שונא.
2. "ישיבות משפחתיות" - בלי הדרמות:
אני יודעת, זה נשמע רשמי ומפחיד, אבל האמת היא שישיבות משפחתיות יכולות להיות דווקא כיפיות. אנחנו עושים את זה פעם בשבועיים, בערב שישי אחרי ארוחת ערב. כל אחד מקבל הזדמנות לדבר על מה שמפריע לו, מה שהוא רוצה לשנות, או סתם לשתף משהו. ואז אנחנו מנסים למצוא פתרונות ביחד.
טיפ חשוב: תדאגו שיהיה חטיף טעים בישיבה! זה עוזר להרגיע את המתח ולהפוך את זה ליותר חוויה חיובית.
3. "סולם האוטונומיה" – צעד צעד:
הדבר הזה, וואו. זה היה שינוי משחק. פשוט מדרגים החלטות על פי רמת החשיבות שלהן, ובהתאם לכך מחלקים את הסמכות. סולם האוטונומיה הוא כלי המאפשר להורים להעניק לילדיהם יותר עצמאות בהדרגה, בהתאם לגילם, בשלותם ויכולתם לקחת אחריות. הרעיון הוא להתחיל במטלות פשוטות ולעלות בהדרגה למורכבות גבוהה יותר.
לדוגמה, אם מדובר באיזה חוג ילד רוצה, שם הוא יכול לקבל החלטה לגמרי לבד. אבל אם מדובר בענייני כספים גדולים, אנחנו מחליטים ביחד.
האמת המפתיעה? לא תמיד הכל עובד:
אני לא הולכת למכור לכם אשליות. היו ישיבות משפחתיות שהפכו לצעקות, היו טבלאות מחזוריות שהתעלמו מהן, והיו החלטות שאני מצטערת שנתתי לילדים לקבל לבד. אבל למדתי מכל זה. למדתי להקשיב יותר, להיות יותר סבלנית, ולהבין שגם כישלונות הם חלק מהתהליך.
דבר נוסף שלמדתי: לפעמים צריך לוותר על השליטה. להניח. לתת לדברים לקרות. שמעתי פעם ציטוט שאומר "הורים טובים נותנים לילדים שורשים וכנפיים" וזה תפס אותי חזק. השורשים זה הערכים שלנו, הכנפיים זה האפשרות שלהם לעוף וללמוד לבד.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אבל אני יודעת דבר אחד: אני רוצה שהילדים שלי יגדלו להיות אנשים שמסוגלים לקבל החלטות מושכלות, אנשים שמבינים את ההשלכות של המעשים שלהם, ואנשים שיודעים לעבוד ביחד.
האם זה קל? לא. אבל זה שווה את זה. ואולי, רק אולי, זה יהפוך את המשפחה שלנו ליותר מאושרת ומחוברת.
עכשיו תורכם: אילו תבניות החלטות משפחתיות עבדו לכם? שתפו אותי בתגובות! אני תמיד שמחה לשמוע רעיונות חדשים.