היי, אני נעמה. ואם אתן קוראות את זה, כנראה שאנחנו חולקות משהו משותף: תיקיית הורדות שהיא קצת... איך לומר... ארכיאולוגית.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי "אני אסדר את זה מחר". זה היה לפני בערך שבע שנים. מאז, המחר הזה איכשהו אף פעם לא הגיע.
אבל תכל'ס, למה זה בכלל משנה? למה אנחנו כל כך מתעקשות על הסדר הזה? האם זה רק עניין של אסתטיקה, או שיש פה משהו עמוק יותר?
כאן עצרתי כדי לחשוב על זה באמת.
חיטטתי קצת במחקרים (כן, יש מחקרים על סדר! תודה לך, גוגל סקולר). גיליתי שסביבה מסודרת קשורה ישירות לירידה ברמות הסטרס ושיפור במיקוד. ד"ר שריל קאר מ-UCLA אפילו קראה לזה "החזקת חומריות" והראתה איך זה משפיע על רמות הקורטיזול שלנו (Carr & al., 2011).
אבל זה לא רק זה. בשבילי, הבלגן בתיקיית ההורדות היה גם סוג של ביטוי לחוסר סדר כללי בחיים. כאילו הכל שם מחכה לי, כל הפרויקטים, הקורסים, המתכונים... וזה פשוט משתק.
אז מה עושים?
ניסיתי ה-כ-ל. באמת. קראתי מדריכים שלמים על שיטות ארגון קבצים. הורדתי אפליקציות "חכמות" שמבטיחות לסדר לי את הכל אוטומטית. התוצאה? עוד יותר כאוס, רק עם יותר תסכול.
אחת האפליקציות האלה, לדוגמה, ניסתה לסווג את הקבצים לפי "סוג" – תמונות, מסמכים, וידאו. נשמע מעולה, נכון? עד שהיא החליטה שכל קובץ PDF הוא "תמונה". כן, גם הדוח מס הכנסה שלי.
פה גיליתי משהו חשוב: אין פתרון קסם.
מה שעבד לי בסוף, זה משהו הרבה יותר פשוט, אבל גם הרבה יותר אישי. זה לקח זמן, ניסוי וטעייה, והרבה סבלנות (בעיקר כלפי עצמי). הנה הטעימה שלי:
- התחייבות מינימלית: החלטתי שאני מקדישה 15 דקות בדיוק כל יום רק לתיקיית ההורדות. בלי תירוצים, בלי "אבל יש לי משהו יותר חשוב". רק 15 דקות. זה הכל.
- קטגוריות הגיוניות: שכחתי מכל הכללים המתוחכמים. במקום זה, יצרתי קטגוריות שבאמת משקפות את החיים שלי: "פרויקטים בעבודה", "מתכונים לנסות", "קורסים אונליין", "דברים חשובים (בירוקרטיה)".
- "ארכיון הבלגן": כל מה שאני לא יודעת מה לעשות איתו הולך לתיקייה זמנית שנקראת "ארכיון הבלגן". אחת לחודש אני עוברת על התיקייה הזו, ומחליטה מה להשליך ומה לשמור.
- השמדה המונית: ואם להיות כנה, רוב הדברים פשוט נמחקים. גיליתי ש-90% מהקבצים האלה פשוט צוברים אבק דיגיטלי ולא באמת רלוונטיים לי יותר.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שהסדר הזה הוא לא מטרה בפני עצמה. זה רק כלי. כלי שעוזר לי להרגיש יותר בשליטה, יותר רגועה, יותר מחוברת לעצמי.
ולפעמים, כשאין לי כוח, אני פשוט משאירה את הכל כמו שהוא. וזה גם בסדר.
כי החיים קורים, ובלגן קטן בתיקיית ההורדות זה ממש לא סוף העולם.
ועוד משהו קטן, אם הגעתן עד כאן: תזכרו את "חוק פארקינסון". החוק אומר שעבודה תתרחב כדי למלא את הזמן שמוקצה לה (Parkinson, 1955). אז אם אתן מקצות לזה שעתיים, זה ייקח שעתיים. 15 דקות? 15 דקות.
אז... מה אתן חושבות? מוכנות לנסות? ואם כן, מה התירוץ הכי טוב שאי פעם נתתן לעצמכן כדי לדחות את הסידור הזה? שתפו אותי! אולי נמצא פה ביחד עוד כמה טריקים.
מקורות:
Carr, S. G., Francis, J., & Hoerrner, K. L. (2011). Home sweet home: Material possessions and emotional attachment in later life. Journal of Environmental Psychology, 31*(4), 424-433.
Parkinson, C. N. (1955). Parkinson's Law. The Economist*.
