האמת? שנים חשבתי שאני אלופת המשחקים המשפחתיים. הרי יש לי אוסף מכובד של משחקי קופסה, תמיד קניתי את החידושים הכי טרנדיים, והייתי בטוחה שאני מספקת את הסחורה. אבל אז הגיעו הילדים שלי לגיל ההתבגרות. בום.
פתאום, "משחק משפחתי" הפך למילה גסה. ניסיתי לשחד, ניסיתי לנדנד, ניסיתי להפעיל את כל הטקטיקות ההוריות שלמדתי… כלום. רק מבטים משועממים וגרגורי חרישי של מסכים. נשמע מוכר?
אז מה השתבש? ולמה כל כך קשה למצוא משחק שבאמת מחבר ולא רק מעביר את הזמן?
אחרי מחקר מעמיק (וקצת תסכול גלוי), הבנתי שהבעיה היא לא במשחקים עצמם, אלא בגישה שלנו אליהם. אנחנו, כהורים, נוטים להתייחס למשחק כאל עוד משימה ב"רשימת המטלות ההוריות" - וידוא ש"העברנו זמן איכות", סימון וי. אבל ילדים, במיוחד מתבגרים, מרגישים את הזיוף הזה מקילומטרים.
משחק צריך להיות אותנטי, ספונטני, ובעיקר - כיף אמיתי.
אבל איך משיגים את זה? הנה כמה תובנות שאספתי בדרך הקשה, כולל כמה מקורות מפתיעים (וחשובים):
1. שכחו מה"חוקים" של משחקי קופסה - צרו חוקים חדשים (וטיפשיים!)
כולנו מכירים את זה: פותחים משחק קופסה חדש, קוראים את החוקים המורכבים (שנראים כאילו הם נכתבו על ידי עורך דין ולא על ידי מעצב משחקים), ואחרי חצי שעה כבר רבים על פרשנות כזו או אחרת.
אז למה שלא נשבור את הכלים? קחו משחק קופסה קיים, והמציאו לו חוקים חדשים לגמרי. יותר טיפשיים, יותר מצחיקים, יותר… אתם.
דוגמה אישית: לקחנו את "מונופול", והוספנו חוק שאם מישהו נוחת על נכס של מישהו אחר, הוא חייב לבצע ריקוד מגוחך לבחירתו. פתאום, "מונופול" הפך למסיבת ריקודים פרועה. (וגם למדתי כמה תנועות ריקוד חדשות מהבת שלי, שזה תמיד בונוס).
2. תגלו מחדש את הקלאסיקות (בטוויסט מודרני)
לפעמים, הפתרון נמצא ממש מתחת לאף. משחקים קלאסיים כמו "ארץ עיר", "טלפון שבור" או "שני ניחושים" יכולים להיות כיפיים ומחברים, כל עוד אנחנו מוכנים לתת להם טוויסט מודרני.
אבל רגע, מה הקשר בין משחקים כאלה לחיבור משפחתי אמיתי?
מחקרים מראים שמשחקים קלאסיים, במיוחד אלו שמערבים יצירתיות ואינטראקציה חברתית, יכולים לשפר את התקשורת הבין-אישית ואת היכולת שלנו לחשוב "מחוץ לקופסה" (מקור: Journal of Creative Behavior).
דוגמה אישית: בזמן נסיעה ארוכה, שיחקנו "ארץ עיר" אבל עם קטגוריות מוזרות כמו "דברים שאנחנו אוהבים לאכול עם כפית" או "סדרות טלוויזיה שאף אחד לא מבין למה אנחנו אוהבים". הצחוק היה בלתי פוסק.
3. המסך יכול להיות החבר הכי טוב שלכם (אם משתמשים בו נכון)
אני יודעת, אני יודעת. כל הזמן אומרים לנו שהמסכים הם האויב. אבל האמת היא שהם יכולים להיות גם כלי נהדר לחיבור משפחתי, כל עוד אנחנו בוחרים את התוכן הנכון ומשתתפים בו ביחד.
משחקי וידאו שיתופיים, אפליקציות חידונים משפחתיות, או אפילו סרט טוב שרואים ביחד (ואז מנתחים אותו לעומק) יכולים ליצור שיחות מעניינות ורגעים משותפים.
חשוב לזכור: המטרה היא לא "לבדוק וי" על "זמן מסך משפחתי", אלא ליצור חוויה משמעותית שכולם נהנים ממנה.
דוגמה אישית: התחלנו לשחק ביחד במשחק וידאו שנקרא "Overcooked". זה משחק כאוטי ומצחיק שדורש שיתוף פעולה מטורף. גיליתי צדדים חדשים במשפחה שלי - מי הכי טקטי, מי הכי סבלני, ומי הכי אוהב לצעוק על כולם. (במקרה שלי, זה היה אני).
4. תהיו מוכנים להיכשל (ולהודות בזה)
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא שזה בסדר גמור אם משחק לא עובד. לא כל משחק מתאים לכל משפחה, ולא תמיד יש לנו את האנרגיה הנכונה.
הכי חשוב זה לא להילחם בזה. אם אתם רואים שהמשחק לא זורם, פשוט תעצרו. תנסו משהו אחר. או, הכי טוב, פשוט תדברו.
הרבה פעמים, הדבר הכי חשוב זה לא המשחק עצמו, אלא ההזדמנות להיות ביחד, לדבר, לצחוק, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו משפחה.
אבל רגע, מה עם הילדים שלי, שאומרים ש"משחקים זה לילדים קטנים"?
זו שאלה מצוינת, ואני מודה שגם אני התמודדתי איתה. מה שעבד עבורנו זה לשנות את הגישה: במקום "בואו לשחק משחק משפחתי", התחלנו להציע "בואו נעשה משהו ביחד". זה יכול להיות לראות סרט, לבשל ארוחה, או אפילו סתם לשבת ביחד ולדבר על מה שעובר עלינו.
לפעמים, הרגעים הכי משמעותיים קורים דווקא כשלא מנסים בכוח.
אז, אחרי כל זה, מה השורה התחתונה? אין פתרונות קסם. אין נוסחה מנצחת. אבל יש הרבה אפשרויות, הרבה דרכים לנסות, והרבה סיכויים להצליח - גם אם בהתחלה נכשלים.
השאלה הכי חשובה היא: מה אתם מוכנים לנסות? איזה משחק (או לא משחק) יכול להצית את הניצוץ הזה, וליצור רגעים משפחתיים בלתי נשכחים?
אני אשמח לשמוע על הניסיונות שלכם, ההצלחות והכישלונות. אולי ביחד נמצא את המשחק המושלם… או לפחות נצחק על הניסיונות שלנו. מה דעתכם?
