נתחיל מהסוף. אתם יודעים, אני תמיד חושבת שההתחלה הכי טובה היא לשתף בסוף – שם נמצאת התובנה האמיתית. שנים חשבתי שהעוגנים הרגשיים במשפחה שלי הם החגים, הארוחות שישי, המסורות הקבועות. טעיתי. בגדול. העוגנים האמיתיים התגלו דווקא ברגעים הקטנים, המאולתרים, אלה שלא תכננו.
איך גיליתי את זה? דרך כאוס. כאוס גדול.
מה חשבתי שאני יודעת (וטעיתי)
גדלתי בבית שבו סדר היה שם המשחק. חגים תמיד נראו כמו גלויה, ימי הולדת מצוינים בדייקנות, וארוחות ערב משפחתיות – מוסד קדוש. חשבתי שהשגרה הזו, היציבות הזו, היא מה שמחזיק אותנו יחד. כמו איזה דבק סופר-גלואו משפחתי.
אבל אז החיים קרו.
אבא איבד את העבודה, אמא חלתה, ואני, סטודנטית צעירה, מצאתי את עצמי מנסה לנווט בין לימודים, עבודה במשרה חלקית וטיפול במשפחה. פתאום, כל אותם טקסים קבועים קרסו. לא היה כוח לארוחות שישי מפוארות, החגים הפכו למאמץ הישרדותי, והסדר המופתי התחלף בבלגן אחד גדול.
אבל אז קרה משהו מפתיע.
העוגנים האמיתיים צפים דווקא בים הסערות
בתוך הכאוס הזה, גיליתי שהעוגנים הרגשיים האמיתיים שלנו בכלל לא נמצאים בטקסים, אלא בדברים אחרים לגמרי. הם צפים ברגעים הקטנים, אלה שלא תכננו, אלה שנוצרו מתוך צורך, מתוך אהבה.
לדוגמה, אבא שלי, שתמיד היה שתקן ומופנם, התחיל להשאיר לי פתקים קטנים עם בדיחות מפגרות בתיק. ממש כמו ילד קטן. אמא שלי, למרות החולשה, תמיד דאגה לשאול על הלימודים שלי, אפילו כשהיה לה קשה לדבר. ואני? התחלתי להכין לנו קפה בדיוק כמו שאבא אוהב, עם קצף מושלם וטיפה קינמון.
אלה היו הרגעים שהחזיקו אותנו יחד. לא הארוחות החגיגיות, אלא הכוס קפה הקטנה. לא הסדר המופתי, אלא הפתק המצחיק.
הפסיכולוגית ד"ר סו ג'ונסון, בספרה "חבקו אותי חזק", מדברת על הצורך הבסיסי שלנו בקשר רגשי בטוח ועל האופן שבו רגעים של קרבה ואמפתיה מחזקים את הקשרים שלנו. היא מציינת ש"היכולת להיות שם אחד בשביל השני ברגעים קשים היא הבסיס ליחסים בריאים ומאושרים". זה בדיוק מה שקרה לנו.
מאיפה בכלל צומחים העוגנים הרגשיים האלה?
אני חושבת שזה קשור לאותנטיות. כשהחיים מתהפכים, אין יותר מקום למסכות. אנחנו נאלצים להראות את עצמנו כמו שאנחנו באמת, עם כל הפגמים והחולשות. ואז, הקשרים האמיתיים יכולים לפרוח.
אבל רגע, אם העוגנים הרגשיים האלה כל כך חשובים, איך אפשר ליצור אותם בכוונה? האם אפשר "לזייף" אותנטיות? אני לא בטוחה.
מה שכן, אפשר ליצור קרקע פורייה. אפשר להתחיל בלשים לב לצרכים של האנשים שאנחנו אוהבים. אפשר לשאול שאלות אמיתיות, להקשיב באמת, ולהיות שם, גם כשקשה.
אני זוכרת שקראתי פעם ראיון עם מטפלת משפחתית שאמרה משהו שמאוד נגע לי: "המשפחה היא לא רק מי שאנחנו חולקים איתם גנים, אלא מי שאנחנו חולקים איתם את הלב". אני כל כך מאמינה בזה.
לא רק דברים גדולים - לפעמים זה בצחוקים קטנים
תחשבו על זה: איזה רגעים קטנים זכורים לכם במיוחד מהילדות? מה גרם לכם להרגיש מחוברים למשפחה שלכם? אני בטוחה שלא מדובר רק באירועים הגדולים והמתוקתקים.
אולי זה הריח של העוגה שאמא תמיד הייתה אופה, אולי זה הטיול השבועי עם אבא, אולי זה הסרט המטופש שצפיתם בו ביחד וצחקתם עד דמעות.
אלה הם העוגנים הרגשיים האמיתיים.
מה למדתי על בשרי - ולמה זה חשוב לך?
אז מה למדתי מכל זה? שלפעמים, דווקא כשהכל קורס, אנחנו מגלים מה באמת חשוב. שהעוגנים הרגשיים האמיתיים לא נמצאים במסורות הקבועות, אלא ברגעים הקטנים, המאולתרים, אלה שנוצרים מתוך אהבה ודאגה.
ומה זה אומר לגביך? אולי הגיע הזמן להסתכל מסביב ולראות מה באמת מחזיק את המשפחה שלך יחד. אולי הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי השלמות ולהתחיל לחגוג את הרגעים הקטנים, הלא מושלמים.
אולי הגיע הזמן להכין כוס קפה בדיוק כמו שהם אוהבים.
אבל האמת היא, שאני עדיין לומדת. אני עדיין מנסה להבין איך ליצור את העוגנים האלה, איך לשמר אותם, ואיך להעביר אותם לדור הבא.
וזה מה שמדהים במסע הזה, נכון? שהוא אף פעם לא נגמר.
אז מה אתם חושבים? איפה אתם מוצאים את העוגנים הרגשיים במשפחה שלכם? אני ממש רוצה לשמוע.
