אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי להכניס "תרגול תודה" הביתה. חשבתי שזה יהיה קסם – הרי כולם אומרים שתודה משנה הכל. בפועל? קיבלתי גלגולי עיניים, מלמולים של "נו באמת" ובעיקר אווירה מתוחה. אז הבנתי: תודה אמיתית לא נכפית, היא נובעת מבפנים.
איך באמת גורמים לזה לקרות בתוך הכאוס המשפחתי היומיומי? איך הופכים את ה"אני חייב/ת" המעצבן ל"אני מעריך/ה"? זה לא תהליך קל, וזה בטח לא תמיד מצליח. אבל גיליתי כמה דברים שעוזרים – והם לא מה שחשבתם.
מה שהבטיחו לנו (ולמה זה לא עובד)
כל כך הרבה מדברים על כתיבת יומן תודה, על שיתוף ברשימות תודה בארוחת ערב. אבל כשאתה מותש אחרי יום עבודה, והילדים רבים על מי יושב ליד מי, הדבר האחרון שבא לך זה לחפש דברים להודות עליהם. יותר קל פשוט להתפוצץ. (אני יודעת, כי עשיתי את זה הרבה).
אבל רגע, לפני שאתם מרימים ידיים, מה אם אני אגיד לכם שיש דרך אחרת? דרך שמדברת בשפה של המשפחה שלכם, דרך שמכירה במורכבות, דרך שמטפחת חיבור אמיתי?
התודה מתחבאת במקומות הכי לא צפויים
אחת התובנות הכי גדולות שלי הגיעה ממקום לא צפוי: סדרה דוקומנטרית על פסיכולוגיית אושר ב-Netflix. (כן, אני יודעת, קצת קלישאתי). אבל היא גרמה לי לחשוב על מהות התודה בצורה שונה. הפסיכולוגית הסבירה שתודה אמיתית לא קשורה רק לאירועים גדולים ומרגשים, אלא דווקא לרגעים הקטנים, ה"סתמיים".
תחשבו על זה: הריב הקבוע על הגרביים המפוזרות בסלון. נכון מעצבן? אבל מה אם במקום להתעצבן, תנסו לראות את זה כסימן שיש לכם ילדים בריאים שיכולים לרוץ ולשחק? (כן, אני יודעת, זה קשה. תנסו).
הניסוי האישי שלי (והכישלונות המפוארים)
ניסיתי המון דברים. ניסיתי להכריח את הילדים לכתוב משהו טוב שקרה להם כל יום. נכשלתי. ניסיתי להודות לבן זוגי על כל דבר קטן שהוא עשה. נכשלתי (הוא חשב שאני צינית).
אבל אז הבנתי: התודה צריכה להיות ספונטנית, אמיתית, מותאמת לאישיות של כל אחד.
הסוד הוא בהקשבה (והפסקת השיפוטיות)
הפסקתי לנסות "ללמד" את המשפחה שלי איך להודות. התחלתי להקשיב. להקשיב למה שמפריע להם, למה שמשמח אותם, למה שהם מעריכים.
אני חושבת שהמאמר הזה של דר' ברנה בראון על פגיעות ובושה (בראון, ב. (2010). The gifts of imperfection: Let go of who you think you're supposed to be and embrace who you are. Hazelden Publishing.) עזר לי מאוד להבין כמה שיפוטיות הורסת את היכולת שלנו לחוות תודה אמיתית.
ואז קרה משהו מדהים: התחלתי לשמוע יותר "תודה" ספונטנית. לא תודה שמצופה ממנה, אלא תודה שנובעת מחיבור אמיתי.
אבל רגע, מה עושים כשעדיין קשה?
האמת? לפעמים עדיין קשה. לפעמים אני עדיין מתעצבנת על הגרביים בסלון. אבל עכשיו, במקום לתת לזה להשתלט עליי, אני עוצרת רגע, נושמת, ומזכירה לעצמי: "תודה שיש לי משפחה, גם אם היא קצת מבולגנת".
וזה מספיק.
התודה לא פותרת את הבעיות, אבל היא משנה את הדרך שבה אנחנו מתמודדים איתן.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אבל אני כן יודעת שאם תקשיבו למשפחה שלכם, תהיו סבלניים, ותזכרו שהתודה מתחבאת במקומות הכי לא צפויים, תגלו את הקסם שלה גם בתוך הכאוס היומיומי.
אז, מה הדבר הראשון שאתם הולכים להודות עליו היום, גם אם הוא קצת מעצבן? אני באמת רוצה לשמוע.
