אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. יואב, הבן הבכור שלי, בן ארבע. בגן חוגגים יום הולדת לאחד הילדים, והמוזיקה רועשת, הבלונים מנצנצים, והילדים...צווחים בהנאה. כולם חוץ מיואב. הוא עמד בצד, דומע, סירב להתקרב. באותו רגע, הראש שלי התמלא בכל הסטיגמות: "ילד מפונק", "רגישות יתר", "ההורים אשמים". אבל משהו הרגיש לי לא נכון.
אז מה עושים? איך יודעים אם מדובר בילד רגיש או משהו אחר? והכי חשוב - איך עוזרים לו לפרוח בעולם רועש? בואו נדבר על זה, בלי שיפוטיות, ובלי מתכונים קסמים. רק אנחנו, עם הקפה שלנו, והאמת שלנו.
האם רגישות היא בכלל בעיה? (רמז: ממש לא)
הרבה פעמים רגישות נתפסת כחולשה. ככישלון. כאילו הילד שלנו לא "עומד בקצב". אבל האמת היא שרגישות היא פשוט תכונה. חלק מהאישיות שלו. מחקרים מראים (לדוגמה, המחקרים של ד"ר איליין ארון, פסיכולוגית וחוקרת בתחום הרגישות) שאנשים רגישים מעבדים מידע בצורה מעמיקה יותר, הם אמפתיים יותר, ויש להם תגובות רגשיות חזקות יותר. זה לא דבר רע! זה דבר נפלא!
אבל…כן, יש אבל. רגישות יכולה להיות מאתגרת. במיוחד בעולם שמעודד חוסן, תחרותיות, ו"עור עבה". הילד שלנו עלול להרגיש מוצף, לא מובן, ואפילו אשם ברגשות שלו.
ופה נכנס התפקיד שלנו, ההורים.
למה אני מספרת לכם את כל זה? כי גם אני הייתי שם. גם אני חשבתי שיואב "רגיש מדי". ניסיתי "לחשל" אותו. להכריח אותו להשתתף בפעילויות שהוא לא נהנה מהן. זה לא עבד. זה רק גרם לו לסבול יותר.
ואז הבנתי. הבנתי שרגישות היא לא מחלה שצריך לרפא. היא מתנה שצריך לטפח.
אז מה עושים בפועל? הנה כמה תובנות מהדרך שלי:
- הקשיבו באמת: אל תפטרו את הרגשות שלו. אל תגידו "זה לא ביג דיל". נסו להבין מה מפריע לו. לפעמים זה רעש חזק, לפעמים זה ריח חזק, לפעמים זה סתם תחושה לא נוחה.
- תנו לו מקום בטוח: צרו בבית סביבה רגועה ונעימה, שבה הוא יכול להירגע ולהטעין מצברים. פינת קריאה, שמיכה נעימה, מוזיקה מרגיעה - כל דבר שעוזר לו להרגיש בטוח.
- אל תכריחו אותו: אל תכריחו אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה לעשות. זה רק יגביר את החרדה שלו. תנו לו את האפשרות לסרב, ותכבדו את הבחירה שלו.
- חפשו יחד פתרונות: אם משהו מפריע לו, תחשבו יחד איך אפשר להתמודד עם זה. לדוגמה, אם הוא רגיש לרעש, אפשר לקנות לו אוזניות מיוחדות שמסננות רעשים. או אם הוא לא אוהב מסיבות, אפשר לארגן לו מפגשים קטנים יותר עם חברים קרובים.
- חזקו את הביטחון העצמי שלו: תנו לו מחמאות כנות על הדברים הטובים שהוא עושה. תעודדו אותו להתנסות בדברים חדשים, אבל בלי לחץ. תזכירו לו שהוא חזק ומוכשר, ושהרגישות שלו היא חלק ממה שעושה אותו מיוחד.
רגע של כנות: אני לא תמיד מצליחה ליישם את כל זה. יש ימים שאני מאבדת סבלנות, ויש ימים שאני פשוט עייפה. אבל אני תמיד מנסה לזכור את העיקרון הכי חשוב: הילד שלי הוא לא בעיה. הוא פשוט ילד רגיש. והוא זקוק לאהבה, לתמיכה, ולהבנה שלי.
מה זה בכלל אומר "הורות טובה"?
אני תוהה אם ההורות שלנו מודרכת על ידי פחד – פחד שהילד שלנו לא יהיה "נורמלי", פחד שהוא לא יצליח. אולי הגיע הזמן לשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו. האם חשוב לנו שהילד שלנו יהיה "חזק" ו"עמיד", או שחשוב לנו שהוא יהיה מאושר, שלם, ואוהב את עצמו?
אני לא יודעת מה התשובה הנכונה. אבל אני יודעת שאני בוחרת באפשרות השנייה.
מאיפה אני יודעת את כל זה? מעבר לקריאה בלתי פוסקת של מחקרים וספרים, הניסיון שלי עם יואב לימד אותי יותר מכל. ראיתי איך הוא פורח כשאני מקבלת אותו כמו שהוא, בלי לנסות לשנות אותו. ראיתי איך הוא מתחזק כשאני מאמינה בו, גם כשהוא לא מאמין בעצמו.
כמה נקודות למחשבה לסיום:
- האם אנחנו, כהורים, מוכנים לשנות את הציפיות שלנו מהילדים שלנו?
- האם אנחנו מוכנים לקבל אותם כמו שהם, גם אם הם לא מתאימים לתבנית המקובלת?
- האם אנחנו מוכנים להקשיב להם באמת, גם כשהם לא אומרים את מה שאנחנו רוצים לשמוע?
אלו שאלות קשות, אני יודעת. אבל אני חושבת שהן שאלות ששווה לשאול.
אז מה אתם חושבים? איזה טיפים או תובנות יש לכם לשתף? אשמח לשמוע בתגובות! כי בסופו של דבר, כולנו במסע הזה יחד.
