אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. הבן שלי, אורי, היה בן ארבע, ואני הייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה טוב בשבילו. גן חובה מונטסורי, בלי מסכים, הרבה טבע. בעלי, לעומת זאת, חלם על אורי בחוג כדורגל, צופה בטלוויזיה בסופי שבוע ומשחק בפלייסטיישן. מפה לשם, מצאנו את עצמנו צועקים אחד על השני באמצע הסופר, מול מדף החיתולים. קלאסי.
אז כן, ויכוחים על חינוך ילדים הם חלק בלתי נפרד מההורות. אבל האם הם חייבים להיות מלחמה? האם אפשר לגדל ילדים באהבה גם כשלא מסכימים על הכל?
ההבטחה שלי אליך: את לא לבד. כולנו שם. ובמאמר הזה, אני לא רק אתן לך כמה עצות מעשיות, אלא אנסה לשנות לך את זווית הראייה. אולי תגלי, כמוני, שההבדלים האלה הם דווקא הזדמנות לצמיחה, אישית וזוגית.
כששני ראשים לא מסכימים: למה זה קורה?
לפני שנצלול לפתרונות, בואו נבין למה מלכתחילה אנחנו מתנגשים. הפסיכולוגית ד"ר גלית לוי-קורן מסבירה בספרה "הורות משותפת" שהוויכוחים האלה נובעים פעמים רבות מההיסטוריה האישית שלנו. הציפיות שלנו, הערכים שלנו, האופן שבו גדלנו - הכל משפיע על האופן שבו אנחנו תופסים הורות.
אני, למשל, גדלתי בבית שבו ספריות היו מקודשות ומסכים נחשבו רעה חולה. בעלי, לעומת זאת, גדל על סרטי פעולה ומשחקי מחשב. אז איך אפשר לצפות שנגיע להסכמה בקלות?
הנה רגע של תובנה: הוויכוחים האלה הם לא רק על הילדים. הם הרבה פעמים על עצמנו.
המסע אל ההבנה: איך להפוך את הוויכוחים לדיאלוג?
אוקיי, אז הבנו למה אנחנו מתווכחים. עכשיו מגיע החלק הקשה: איך מפסיקים?
1. הקשיבי באמת: עצרי רגע לפני שאת עונה. נסי להבין מה עומד מאחורי הדעה של בן הזוג שלך. מה מפחיד אותו? מה חשוב לו? האם הוא מנסה לפצות על משהו מהילדות שלו?
2. מצאו את המכנה המשותף: במקום להתמקד במה שמפריד ביניכם, חפשו את הדברים שכן מסכימים עליהם. כולכם רוצים שהילדים שלכם יהיו מאושרים, בריאים ובעלי ביטחון עצמי, נכון? תתחילו משם.
3. גמישות היא שם המשחק: אף אחד לא צודק ב-100%. תהיו מוכנים להתפשר, לוותר, לשנות את דעתכם. אולי תגלו שהרעיון של בן הזוג שלכם לא כל כך נורא אחרי הכל.
4. תזכרו שהילדים מקשיבים: ויכוחים סוערים מול הילדים עלולים ליצור אצלם חרדה וחוסר ביטחון. השתדלו לנהל את הדיונים האלה בפרטיות, או לפחות בצורה רגועה ומכבדת.
שאלה למחשבה: מה הדבר האחד שאת מוכנה לוותר עליו כדי לשמור על השלום בבית?
מאיפה מגיע הידע שלנו? מקורות מפתיעים
אני לא אגיד לך לקרוא רק ספרים על הורות. האמת? הרבה פעמים מצאתי תובנות דווקא במקומות לא צפויים. למשל, בראיון עם מאמן כדורסל על ניהול קבוצה. או בכתבה על איך פותרים סכסוכים במקום עבודה.
למה? כי בסופו של דבר, חינוך ילדים זה סוג של ניהול. ניהול מערכת יחסים, ניהול ציפיות, ניהול קונפליקטים.
מקור מפתיע: הסופר ניל גיימן כתב פעם מאמר נפלא על כך שטעויות הן חלק בלתי נפרד מהיצירה. אותו דבר נכון גם לגבי הורות. אנחנו נטעה, נלמד, ונטעה שוב. וזה בסדר.
ומה קורה כשממש לא מצליחים להסכים?
אוקיי, עשיתם את כל מה שאפשר, ובכל זאת, אתם תקועים. מה עושים?
אפשרות א': פונים לייעוץ. פסיכולוג ילדים או יועץ זוגי יכולים לעזור לכם לגשר על הפערים ולמצוא פתרונות יצירתיים.
אפשרות ב': נותנים לילד לבחור. (בגבולות הסביר, כמובן). אולי הוא יחליט שהוא רוצה חוג כדורגל, אבל גם זמן קבוע עם ספרים. תתפלאו, אבל לפעמים הילדים יודעים מה טוב בשבילם יותר טוב מאיתנו.
הודאה אישית: היו פעמים שנכנעתי. פשוט אמרתי "טוב, אתה צודק". וניחשתם נכון? העולם לא התמוטט. לפעמים, הכניעה הזו היא דווקא ניצחון. ניצחון של אהבה על פני עקשנות.
נקודות למחשבה:
- האם אנחנו מנסים לחנך את הילדים שלנו או לשחזר את הילדות שלנו?
- מה הדבר הכי חשוב שאנחנו רוצים להקנות לילדים שלנו?
- איך אנחנו יכולים להיות דוגמה אישית לערכים שאנחנו רוצים שהם יאמצו?
אני לא יודעת מה יהיה הפתרון שלך. אבל אני כן יודעת דבר אחד: את לא לבד. אנחנו כולנו באותה הסירה, מנסים לגדל ילדים טובים בעולם מורכב.
אז בואי נמשיך לדבר. שתפי אותי - איך את מתמודדת עם ויכוחים על חינוך ילדים? מה עובד בשבילך? מה לא? אולי ביחד נמצא את הדרך להפוך את מלחמות החינוך לריקוד משותף.
