אוקיי, בואו נדבר על משהו שכולנו, לפחות רובנו, חווים - המשפחה המורחבת. כן, אותם דודים, סבתות ובני דודים שאוהבים אותנו (לרוב), אבל גם מצליחים להוציא אותנו מדעתנו.
אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים, אחרי שסיימתי את התואר הראשון. הייתי נורא גאה בעצמי, הרגשתי שאני על גג העולם. ואז, בארוחת החג, הגיעה הדודה האהובה (נו, אתן יודעות איזו), ושאלה: "נו, נעמה, סיימת תואר? יפה! עכשיו את מתכננת להתחתן?".
באותו רגע הרגשתי שההישג שלי פשוט התגמד. כאילו כל העבודה הקשה שלי לא הייתה שווה כלום, כי הדבר "הבא" זה נישואין. זה רגע ששינה לי את כל התפיסה. הבנתי שהגבולות שלי צריכים להיות ברורים יותר, לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמי.
אז איך עושים את זה בעצם? איך מציבים גבולות בלי להפוך למפלצת חסרת רגשות?
הרבה פעמים אנחנו מתבלבלים בין גבולות לנוקשות. אנחנו חוששים שאם נגיד "לא", המשפחה תתאכזב, תתרחק, תכעס. אבל האמת היא שגבולות בריאים הם הבסיס ליחסים טובים וארוכי טווח. הם מאפשרים לנו לשמור על האותנטיות שלנו ועל האנרגיה שלנו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, כותבת בספריה על החשיבות של הצבת גבולות מתוך חמלה. היא טוענת ש"ברורות זה חמלה. לא ברורות זה לא חמלה". מה שהיא אומרת בעצם זה שלהיות ברור לגבי הצרכים והגבולות שלנו, זה הדבר הכי חומל שאנחנו יכולים לעשות, גם כלפי עצמנו וגם כלפי האחרים. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham).
אבל איך עושים את זה בפועל?
1. זיהוי הגבולות שלך:
זה אולי נשמע ברור, אבל זה השלב הכי חשוב. מה גורם לך להרגיש לא בנוח? מה גורם לך לחרדה או לתסכול? האם זה שאלות חודרניות על החיים האישיים שלך? האם זה ביקורת על הבחירות שלך? האם זה עזרה בלתי פוסקת שאת לא באמת צריכה?
אני ממליצה לעצור רגע ולכתוב את כל הדברים האלה. לכתוב מה גורם לך להרגיש מותשת אחרי מפגש משפחתי. למה את מרגישה שחלק ממך "מת" אחרי שיחה עם דודה מסוימת. זה יכול להיות קשה ומכאיב, אבל זה הכרחי.
2. תקשורת אסרטיבית:
אוקיי, אז זיהית את הגבולות שלך. עכשיו צריך לתקשר אותם. וזה החלק המאתגר.
אסרטיביות זה לא תוקפנות. זה להביע את הצרכים שלך בצורה ברורה וישירה, תוך התחשבות ברגשות של האחר.
לדוגמה, במקום להגיד "את תמיד חייבת לשאול אותי על החיים האישיים שלי, זה מעצבן!", אפשר להגיד "אני מעריכה את העניין שלך, אבל אני פחות מרגישה בנוח לדבר על זה".
הטריק הוא להתמקד בעצמך וברגשות שלך, ולא בהאשמות כלפי האחר.
אני יודעת, זה קל להגיד וקשה לעשות. במיוחד אם גדלת במשפחה שבה תקשורת ישירה לא הייתה דבר שבשגרה. אבל תזכרי, זה תהליך. לא חייבים להיות מושלמים. כל צעד קטן בכיוון הנכון הוא ניצחון.
3. קבלה עצמית וסליחה:
אחד הדברים שלמדתי על בשרי הוא שאי אפשר לרצות את כולם. תמיד יהיו אנשים שלא יבינו את הגבולות שלך, שלא יסכימו איתם, שאפילו ינסו לחצות אותם.
וזה בסדר.
היכולת לסלוח לעצמך על כך שלא הצלחת להיות מושלמת היא קריטית.
חשוב לזכור שאת לא אחראית על הרגשות של אחרים. את אחראית רק על איך את מגיבה.
4. מציאת מקורות תמיכה:
להציב גבולות במשפחה זה תהליך מורכב שיכול לעורר הרבה רגשות. חשוב שיהיו לך מקורות תמיכה שיכולים לעזור לך לעבד את הרגשות האלה ולחזק את הביטחון העצמי שלך. זה יכול להיות חבר טוב, בן זוג, מטפל או קבוצת תמיכה.
הנקודה המפתיעה?
הרבה פעמים, כשאנחנו מציבים גבולות ברורים, אנחנו מגלים שאנשים אחרים מכבדים אותנו יותר. הם מבינים שאנחנו מעריכים את עצמנו, וזה גורם להם להעריך אותנו גם כן.
אני זוכרת שאחרי שהתחלתי להיות יותר אסרטיבית עם המשפחה שלי, גיליתי שהיחסים שלנו השתפרו. פתאום היה יותר מקום לשיחות אמיתיות, פחות לביקורת ולשיפוטיות. זה לא היה קל בהתחלה, אבל זה היה שווה את זה.
אז, מה את חושבת? האם יש לך גבולות שאת מרגישה שאת צריכה להציב? האם יש לך טיפים נוספים לשתף? אני ממש אשמח לשמוע!
ואם את מרגישה קצת אבודה או מבולבלת, זכרי שאת לא לבד. כולנו מתמודדים עם האתגר הזה. וזה בסדר לקבל עזרה.
בסופו של דבר, הגבולות שלנו הם לא רק קווים שאנחנו משרטטים סביבנו. הם גם ביטוי לאהבה עצמית ולכבוד עצמי. וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב.
