אני זוכרת את עצמי יושבת בארוחת שישי, מנסה נואשות להשחיל מילה. סביבי רעש גדול – דודים צוחקים, ילדים רצים, וסבתא שמספרת שוב את הסיפור על איך הכירה את סבא. הרגשתי קטנה, לא נראית, כאילו הקול שלי לא מספיק חשוב. ואז הבנתי – זה לא רק אני.
אני נעמה, ואני מטפלת משפחתית. שנים אני מקשיבה לסיפורים של משפחות, מנסה להבין איך לייצר מרחב בטוח שבו כל אחד מרגיש ששומעים אותו. וזה לא קל כמו שזה נשמע.
אז מה עושים? איך נותנים מקום לכל קול, גם לקולות השקטים, הביישנים, או אלה שפשוט "לא יודעים להסביר את עצמם"?
האמת המפתיעה? זה לא רק לדבר, זה בעיקר להקשיב.
הקשבה אמיתית. לא לחכות לתור שלך לדבר, לא לתכנן מה תגיד, אלא באמת להקשיב. ניסיתם פעם באמת להקשיב לילד שלכם שמספר על המשחק החדש שלו? בלי לבדוק את הטלפון, בלי לחשוב על רשימת הקניות, רק להקשיב? תנסו. זה מדהים מה אפשר ללמוד.
"הקשבה היא צורה של הקרבה עצמית." (אלברט שווייצר) – זה משפט שליווה אותי שנים, והוא תמיד רלוונטי.
איך עושים את זה בפועל?
- ארוחת ערב בלי טלפונים: כן, זה קשה, אבל שווה כל רגע. פתאום שומעים דברים שלא שומעים בדרך כלל.
- "זמן איכות" אמיתי: לא משחקים בטלפון אחד ליד השני, אלא משחק קופסה, טיול בפארק, או סתם יושבים ביחד ומדברים.
- לשאול שאלות פתוחות: "מה היה הכי טוב היום?" במקום "היה לך יום טוב?". השאלות הפתוחות מזמינות שיחה מעמיקה יותר.
אבל מה קורה כשיש קונפליקטים?
פה מתחיל להיות מעניין. כי לתת מקום לכל קול לא אומר להסכים עם כל קול. זה אומר לכבד כל קול. וזה אומר ללמוד איך לנהל ויכוחים בצורה בריאה.
אני זוכרת זוג שהגיע אליי לטיפול. הם היו רבים כל הזמן, וכל אחד היה בטוח שהוא צודק. בסוף הבנתי שהם בכלל לא מקשיבים אחד לשני. הם רק מחכים לתור שלהם להתקיף.
אז לימדתי אותם טכניקה פשוטה: "הקשבה משקפת". אחד מדבר, והשני מקשיב. ואז השני חוזר על מה שהוא שמע במילים שלו. רק אז הראשון יכול להגיד אם הוא הבין נכון.
נשמע פשוט, נכון? אבל זה משנה את כללי המשחק. פתאום אנשים מתחילים להקשיב אחד לשני, כי הם יודעים שהם יצטרכו לחזור על מה שהם שמעו.
- חשוב לזכור: לא תמיד נצליח. יהיו ימים שנתעצבן, נצעק, ונאמר דברים שנצטער עליהם. זה בסדר. אנחנו בני אדם. אבל חשוב ללמוד להתנצל, לסלוח, ולהמשיך הלאה.
- לפעמים צריך עזרה חיצונית: אין בושה לפנות למטפל משפחתי. זה יכול להיות ההבדל בין משפחה שמתפרקת למשפחה שמתחזקת.
ואיפה המקורות המקצועיים נכנסים לתמונה?
אני מאוד אוהבת את הגישה של ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות ויחסים ידוע. הוא מדבר על "ארבעת הפרשים של האפוקליפסה" ביחסים – ביקורת, בוז, התגוננות והתחמקות. לזהות את הפרשים האלה בשיחות שלנו, זו כבר התחלה מצוינת.
גם ספרו של ברנה בראון, "Dare to Lead", נותן כלים מצוינים לאיך ליצור סביבה בטוחה שאנשים מרגישים בנוח להיות פגיעים. ופגיעות, חברים, היא הבסיס לכל קשר אמיתי.
אבל הנה הטוויסט: כל הכלים האלה לא שווים כלום אם אין רצון אמיתי להשתנות. אם כל מה שאנחנו רוצים זה להוכיח שאנחנו צודקים, אנחנו נידונים לכישלון.
זה לא קל. זה דורש עבודה, סבלנות, והרבה אהבה. אבל התוצאה שווה את זה. משפחה שבה כל אחד מרגיש ששומעים אותו היא משפחה חזקה, מאושרת, ומלאה באהבה.
משפחה היא לא רק קשר דם, היא קשר של לב.
אז מה אתם חושבים? איך אתם נותנים מקום לקולות השקטים במשפחה שלכם? שתפו אותי בתגובות! אולי נלמד משהו חדש ביחד.
