אני זוכרת את הפעם הראשונה שבאמת הבנתי מה זה אומר לבקש סליחה. הייתי בת 25, אחרי ריב מטופש עם חברה טובה. אמרתי דברים שפגעו, דברים שגרמו לה להרגיש קטנה. הסליחה הראשונה שלי הייתה שטחית - "סליחה אם פגעתי". אבל זה לא הרגיש נכון. זה לא תיקן כלום.
ואז הבנתי משהו: סליחה אמיתית היא לא רק מילה. היא תהליך. היא עבודה פנימית. היא מפגש עם החלקים הכי פגיעים בנו.
הסליחה היא לא בשבילי, היא בשבילך. זה אולי נשמע קשה, אבל זו נקודת המפנה הראשונה. הרבה פעמים אנחנו מבקשים סליחה כדי להוריד מעצמנו את הלחץ, את תחושת האשמה. אבל אם המטרה היא באמת לרפא, הסליחה צריכה להיות ממוקדת בצד השני - בכאב שלו, בחוויה שלו.
איך עושים את זה?
1. ההקשבה היא המפתח - והיא לא מה שחשבתם:
רגע לפני שאתם בכלל פותחים את הפה, עצרו. הקשיבו באמת. לא כדי לתכנן את התגובה שלכם, אלא כדי להבין מה הצד השני מרגיש. ממש להיכנס לנעליים שלו.
אני יודעת, קל להגיד, קשה לבצע. המוח שלנו כל הזמן מנסה להצדיק, להסביר, להתגונן. אבל נסו להתנגד לדחף הזה.
טיפ מפתיע? הקשיבו לא רק למילים, אלא גם לשפת הגוף. האם האדם מתוח? סגור? האם הוא בוכה? האם הוא מנסה להסתיר את הכאב? שפת הגוף יכולה לגלות לנו הרבה יותר מהמילים עצמן. פרופסור אלברט מחרביאן טען במחקריו שתקשורת בין אישית מורכבת מ-7% מילים, 38% טון דיבור ו-55% שפת גוף. נתון ששווה לזכור.
אבל רגע, מה אם אני לא מסכים עם הפרשנות שלהם? זה בסדר גמור. אתם לא צריכים להסכים עם הפרשנות שלהם כדי להבין את הכאב שלהם. אפשר להגיד משהו כמו "אני מבין שגרמתי לך להרגיש ככה, ואני מצטער על זה".
2. קחו אחריות - גם אם זה קשה:
זה השלב הכי קשה. להודות שטעיתם. להודות שפגעתם. בלי תירוצים, בלי הסברים, בלי "אבל".
זה לא אומר שאתם צריכים לקחת אחריות על הכל. אבל זה אומר שאתם צריכים לקחת אחריות על החלק שלכם.
ההתנסות האישית שלי: היו פעמים שחשבתי שאני צודקת, שאני פעלתי ממקום טוב. אבל גם אם זה נכון, זה לא משנה את העובדה שפגעתי במישהו. לקח לי זמן להבין את זה. אבל ברגע שהבנתי, הסליחה שלי הפכה להיות הרבה יותר אותנטית.
מקור מקצועי שאפשר להיתמך בו: ד"ר ברנה בראון, חוקרת מפורסמת בתחום הבושה והפגיעות, טוענת שבושה משגשגת בסביבה של סודיות, שיפוטיות ושתיקה. לקיחת אחריות היא ההפך מזה. היא דרך להגיד "אני לא מושלם, אבל אני מוכן להשתפר".
3. תנו פיצוי אמיתי - לא רק מילים:
אחרי שאמרתם "אני מצטער", מה עכשיו? איך אתם מתקנים את הנזק? איך אתם מראים שאתם באמת מתכוונים למה שאמרתם?
פיצוי יכול להיות משהו קטן - כמו לעשות משהו שהאדם אוהב, להקדיש לו זמן, להקשיב לו באמת. זה יכול להיות גם משהו גדול יותר - כמו לשנות התנהגות, לתקן טעות, לבקש עזרה.
אבל מה אם אני לא יודע מה לעשות? שאלו. שאלו את האדם שנפגע מה הוא צריך. שאלו אותו איך אתם יכולים לתקן את הנזק. זה מראה שאתם באמת אכפת לכם.
התובנה המפתיעה: הפיצוי הכי גדול הוא לעתים קרובות פשוט להשתנות. להראות שהפקתם לקח, שאתם לא תחזרו על אותה טעות. זה דורש עבודה, אבל זה שווה את זה.
4. היו סבלניים - הריפוי לוקח זמן:
אל תצפו שהכל יחזור לקדמותו מיד. ריפוי לוקח זמן. לפעמים ימים, לפעמים שבועות, לפעמים חודשים.
מחשבה באמצע הדרך: האם זה אומר שנכשלתי? לא בהכרח. זה אומר שהתהליך לוקח זמן. תמשיכו להיות שם, תמשיכו להראות אכפתיות, תמשיכו לנסות.
החשיבות של סליחה עצמית: אל תשכחו לסלוח לעצמכם. כולנו טועים. כולנו פוגעים. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם הטעויות שלנו היא מה שחשוב.
ולסיום, שאלה שאני עדיין מנסה לענות עליה: איך אנחנו יוצרים חברה שמעודדת סליחה? חברה שמאפשרת לנו להיות פגיעים, להודות בטעויות שלנו, ולצמוח מהן? אני לא יודעת את התשובה, אבל אני חושבת שזה שווה לחשוב עליו.
מה אתם חושבים? איך אתם מבקשים סליחה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
