האמת? תמיד הרגשתי קצת סקפטית לגבי "קסם התודה". כאילו, מה זה כבר יכול לשנות? הרי הכביסה עדיין מחכה, הילדים רבים על השלט, והבעל שכח להוריד את הזבל. קסם התודה נשמע כמו עוד מנטרה ניו-אייג'ית שמנסה להלבין את האפור של החיים.
אבל אז קרה משהו. משהו קטן, אבל משמעותי.
ישבנו לארוחת ערב, אני, הילדים והבן זוג. כרגיל, רעש וצלצולים. ואז, בלי שום הכנה מוקדמת, הבן הקטן שלי, בן 6, אמר: "תודה אמא, על האוכל". פשוט ככה.
הייתי המומה. לא כי הוא אמר תודה (למרות שזה לא קורה הרבה), אלא כי משהו באווירה השתנה. לרגע, הכל נרגע. הריבים שכחו, והתמלאתי בתחושת חום פנימית.
הבנתי משהו: תודה היא לא רק נימוס. היא אנרגיה.
היא כמו זרע קטן שאנחנו שותלים באדמה. היא יכולה לצמוח לפרח יפהפה, אבל גם יכולה לנבול אם לא נטפח אותה.
אבל איך עושים את זה במשפחה? איך הופכים תודה לשגרה אמיתית, ולא רק לאמירה ריקה מתוכן?
אז התחלתי לחקור. קראתי מחקרים (אחד מהם, למשל, מצביע על כך שביטויי תודה קבועים במשפחה מגבירים תחושת אושר ורווחה נפשית אצל כל בני המשפחה - ראו למשל, Emmons, R. A., & McCullough, M. E. (2003). Counting blessings versus burdens: An experimental investigation of gratitude and subjective well-being in daily life. Journal of Personality and Social Psychology, 84(2), 377–389.), דיברתי עם חברות, ובעיקר – ניסיתי בעצמי.
אבל לא הכל הלך חלק. היו כישלונות, היו ויכוחים.
למשל, ניסיתי את שיטת "לוח התודה המשפחתי". זה אמור להיות כיף, נכון? כל אחד כותב משהו שהוא מודה עליו. בפועל? זה נגמר במריבה על מי תולה את הציור שלו קודם.
אז הבנתי שזה לא עובד בכוח. תודה צריכה לבוא מבפנים.
- תודה היא לא רשימת מטלות.
במקום לנסות "לכפות" תודה, התחלתי להתמקד בדוגמה אישית. התחלתי להגיד תודה על הדברים הקטנים, גם אם זה רק על כוס קפה חמה בבוקר. גיליתי שהילדים קולטים את זה, לאט לאט.
גיליתי גם משהו מפתיע: תודה היא לא תמיד שמחה. לפעמים, היא מגיעה דווקא אחרי רגעים קשים. אחרי ויכוח סוער, אחרי יום מתיש בעבודה, אחרי שהילד עשה משהו שממש עיצבן אותי.
כי דווקא ברגעים האלה, אנחנו יכולים להעריך את מה שיש לנו. את המשפחה שלנו, על כל השגעונות שלה. את הבית שלנו, על כל הבלגן שבו.
- תודה היא נקודת מבט.
אז איך באמת אפשר להכניס קצת קסם תודה למשפחה שלנו?
- התחילו בקטן. אל תצפו למהפכה. אמרו תודה על הדברים הקטנים, היומיומיים. על הארוחה, על העזרה, על החיבוק.
- היו אותנטיים. אל תגידו תודה סתם כי "צריך". תגידו תודה כי אתם באמת מרגישים את זה.
- היו סבלניים. זה לוקח זמן. אל תתייאשו אם בהתחלה לא הכל הולך חלק.
- היו יצירתיים. נסו דרכים שונות להביע תודה. אפשר לכתוב מכתב, אפשר להכין ארוחת ערב, אפשר סתם לחבק.
- זכרו: תודה היא לא תרופה לכל הבעיות. היא לא תפתור את הריבים בין הילדים, ולא תגרום לבעל להוריד את הזבל. אבל היא כן יכולה לשנות את האווירה בבית, להכניס קצת אור, קצת חום, קצת אהבה.
האמת? אני עדיין לא מומחית לקסם התודה. אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. אבל אני משתדלת. וזה מה שחשוב, לא?
אגב, שמעתם פעם על "הכרת הטוב ההפוכה"? זה מושג שלמדתי ממאמר שקראתי על פסיכולוגיה חיובית (Lyubomirsky, S., Sheldon, K. M., & Schkade, D. (2005). Pursuing happiness: The architecture of sustainable change. Review of General Psychology, 9(2), 111–131.). הרעיון הוא לא רק להודות על מה שיש לנו, אלא גם להעריך את מה שהיה יכול להיות חסר לנו. לחשוב על החיים שלנו בלי האנשים שאנחנו אוהבים, בלי הדברים שאנחנו מעריכים. זה יכול להכניס דברים לפרופורציות.
אני מודה. מודה על הטעויות שלי, מודה על הלמידה שלי, מודה על המשפחה שלי – על כל השגעונות שלה. ואתם? על מה אתם מודים היום?
