פעם, "כן" היה ברירת המחדל שלי. "כן, אני יכולה לעזור עם זה." "כן, אני אשאר עד מאוחר." "כן, אני אעשה את זה גם אם אין לי זמן." זה הרגיש כמו להיות נחמדה, כמו להיות חלק. אבל בפנים, משהו קטן מת.
הייתי סחוטה. מרוקנת. מרירה אפילו. אתן מכירות את זה, נכון? כשאתן מסתכלות בלוח שנה שלכן ומרגישות חרדה רק מלראות כמה "כן" דחסתן לשם?
אז מה השתנה? איך עברתי מלהיות "מלכת ה-כן" למישהי שמסוגלת להגיד "לא" בלי להרגיש כאילו דרסתי גור חתולים?
זה לא קרה ביום אחד. זה היה תהליך. תהליך שהתחיל בהבנה פשוטה: ה"כן" שלי שווה משהו. והוא לא צריך להיות מחולק לכולם.
אבל איך עושים את זה בפועל? איך מנצחים את קול האשמה הזה שאומר לנו שאנחנו אגואיסטיות? בואו נדבר על זה.
האמת המרה על "כן" ו"לא"
תראו, גדלנו בחברה שמלמדת אותנו להיות נחמדות, לרצות אחרים. מחקרים בפסיכולוגיה חברתית מראים שאנשים נוטים יותר לחבב אותנו כשאנחנו נענים לבקשות שלהם (Cialdini, R. B. (1993). Influence: The psychology of persuasion.). אבל זה לא אומר שאנחנו צריכות להיות שטיח.
הבעיה היא שאנחנו מתבלבלות בין נחמדות לבין כניעה. בין נתינה לבין ריצוי. וההבדל הוא עצום.
נתקלתי לאחרונה בציטוט של ברנה בראון (Brené Brown) שאומר: "אני מאמינה שכנות היא אדיבה יותר מטוב לב, כי טוב לב אמיתי מגן על אנשים, במיוחד אותנו, מפני פגיעה". זה נשמע קצת הפוך על הפוך, אבל תחשבו על זה רגע.
כשאנחנו אומרות "כן" רק כדי לרצות, אנחנו משקרות. אנחנו משקרות לעצמנו, ואנחנו משקרות לצד השני. אנחנו מבטיחות משהו שאנחנו לא באמת יכולות לספק, ובסוף, אף אחד לא מרוויח מזה.
לעומת זאת, כשאנחנו אומרות "לא" בצורה ברורה ואדיבה, אנחנו מציבות גבולות. אנחנו מכבדות את עצמנו, ואנחנו מכבדות את האחרים.
אבל רגע, זה לא הופך אותנו לאגואיסטיות? האם אנחנו לא אמורות להיות נדיבות ולעזור לאחרים?
האגו והאשמה: חברים ותיקים
אני מודה, גם אני נאבקתי עם זה. הרגשתי שאני חייבת להסביר את עצמי, להצטדק, לפרט את כל הסיבות שבגללן אני לא יכולה לעזור.
גיליתי שהרבה פעמים, האשמה הזו בכלל לא קשורה לאדם השני. היא קשורה למה שאני חושבת על עצמי. האם אני מספיק טובה? האם אני ראויה לאהבה? האם אני בסדר אם אני לא עוזרת?
הבנתי שה"לא" שלי הוא לא דחייה של האדם שמולי, אלא הצהרה על הערך שלי. זה להגיד לעצמי: "אני חשובה. הזמן שלי חשוב. האנרגיה שלי חשובה."
הנה תרגיל קטן שעזר לי: תחשבו על פעם שאמרתן "כן" למשהו שבאמת לא רציתן לעשות. איך הרגשתן אחר כך? הייתן מרוצות מעצמכן? האם זה חיזק את הקשר שלכן עם האדם השני? או שזה רק גרם לתסכול וכעס?
ועכשיו, תחשבו על פעם שאמרתן "לא" למשהו שבאמת לא התאים לכן. איך הרגשתן? הייתן לחוצות ומלאות אשמה? או שהייתן גאות בעצמכן שעמדתן על שלכן?
התשובות האלה יכולות לתת לכן מושג לגבי מה באמת חשוב לכן.
איך להגיד "לא" כמו מקצוענית (ובלי להרגיש רע)
אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים שאספתי בדרך:
- תתחילו בקטן: אל תנסו לשנות את הכל בבת אחת. תתחילו להגיד "לא" לבקשות קטנות ולא משמעותיות. תראו איך זה מרגיש.
- תהיו ברורות ותמציתיות: אל תתנצלו ואל תסבירו את עצמכן יותר מדי. "תודה על ההצעה, אבל זה לא מתאים לי כרגע" זה מספיק.
- תציעו חלופה (אם אפשר): אם אתן רוצות לעזור, אבל לא יכולות לעשות את הכל, תציעו פתרון אחר. "אני לא יכולה לעזור לך עם זה, אבל אולי [שם של אדם אחר] יוכל לעזור לך".
- תזכרו את ה"למה" שלכן: למה אתן אומרות "לא"? מה אתן מרוויחות מזה? האם זה ייתן לכן יותר זמן לעשות דברים שחשובים לכן? האם זה יפחית את הלחץ והמתח בחיים שלכן?
- תתרגלו: ככל שתגידו "לא" יותר פעמים, זה יהיה לכן יותר קל. תתחילו לתרגל את זה מול המראה. תדמיינו סיטואציות שבהן אתן צריכות להגיד "לא".
אבל הכי חשוב, תזכרו שזה בסדר להגיד "לא". אתן לא חייבות להסביר את עצמכן לאף אחד. הזמן והאנרגיה שלכן יקרים, ואתן ראויות לשמור עליהם.
אני יודעת שזה קשה. גם אני עדיין לומדת. אבל אני מבטיחה לכן, כשתתחילו להגיד "לא" יותר פעמים, תרגישו הרבה יותר חופשיות ומאושרות.
וזה, חברות, שווה את זה.
אני תוהה, מה הדבר הכי קשה לכן להגיד לו "לא"? ספרו לי בתגובות. מעניין אותי לשמוע.
