האמת? תמיד חשבתי שאני יודעת מה נכון להגיד לילדים. להיות חיובית, מעודדת, לצבוע הכל בוורוד. אבל אז החיים טפחו לי על הפנים – והבנתי שהשקרים הקטנים האלה, "הכל יהיה בסדר", "אתה הכי טוב", פשוט לא מכינים אותם לעולם האמיתי.
אז מה כן צריך להגיד? דברים שאף אחד לא מעז. דברים קשים, מורכבים, אבל אמיתיים. ואולי, רק אולי, זה מה שיעזור להם באמת לצמוח.
הפתיחה: רגע של גילוי עצמי
פעם חשבתי שאם אספר לילדים שלי רק על הצלחות, אדביק אותם באופטימיות. טעות! גיליתי שהם מרגישים ניכור, כאילו החיים שלי הם גירסה משופרת שהם לעולם לא יוכלו להשיג. למדתי את זה בדרך הקשה - אחרי שבתי הבכורה התחילה להסתיר ממני קשיים בלימודים. היא פשוט פחדה לאכזב אותי.
ההבטחה שלי אליכן, אמהות יקרות, היא שהמאמר הזה לא ייתן לכן עוד רשימת טיפים מנותקת. הוא ייתן לכן תובנות שיעזרו לכן לגדל ילדים חזקים, אותנטיים, כאלה שיודעים להתמודד עם החיים, על כל המורכבות שלהם. אתן תבינו למה לפעמים, האמת הכואבת עדיפה על השקר המתוק.
הגוף: מסע של גילוי משותף
1. "לא תמיד תנצח."
כמה פעמים אמרנו את זה? "אתה מנצח גדול!", גם כשברור שלא? אנחנו רוצים לשמור על האגו שלהם, אבל האמת היא אחרת. העולם לא הוגן, ויש אנשים שפשוט יהיו יותר טובים מהם במשהו.
אבל מה קורה כשמפסידים? מחקרים מראים (Dweck, 2006) שאופן התגובה שלנו להפסד משפיע על החוסן הנפשי של ילדים. אם נתמקד במאמץ ולא בתוצאה, נעזור להם לפתח חשיבה צומחת, כזו שרואה בהפסד הזדמנות ללמידה. פעם, אחרי שבני הפסיד במשחק כדורגל, הייתי שבורה בשבילו. ניסיתי לעודד אותו עם קלישאות ריקות. בסוף, מה שעזר היה פשוט לשבת איתו, לתת לו להרגיש את הכאב, ולדבר על מה הוא יכול לעשות אחרת בפעם הבאה.
האם אנחנו באמת מוכנים לתת להם להרגיש את הכאב?
2. "אתה לא חייב להיות מושלם."
אחת הטעויות הכי גדולות שלנו כהורים היא לנסות לעצב את הילדים שלנו לתבנית של "מושלמות". ציון טוב, התנהגות למופת, חוגים מרובים - כאילו הם חייבים להצטיין בכל דבר. אבל מה קורה כשהם לא מצליחים לעמוד בציפיות האלה? החרדה משתלטת. הם מפחדים לאכזב אותנו, הם מפחדים להיות "לא מספיק טובים".
אני זוכרת שבגיל ההתבגרות, הרגשתי שאני חייבת להיות מצטיינת בכל מקצוע. אם קיבלתי 95 במבחן, הייתי מתאכזבת. היום, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה כמה לחץ מיותר העמסתי על עצמי. מה היה קורה אם הייתי מרשה לעצמי להיות "פחות ממושלמת"?
לימדו אותי להיות מושלמת. אף פעם לא לימדו אותי איך להיות אני.
3. "מותר לך לכעוס, מותר לך לבכות, מותר לך להרגיש."
אחת התגובות הנפוצות ביותר שלנו כהורים היא לדכא רגשות שליליים אצל ילדים. "אל תבכה", "תפסיק להיות עצבני", "זה לא ביג דיל". אבל הרגשות האלה הם חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. כשמדכאים אותם, הם לא נעלמים - הם רק מתעצמים ומוצאים דרכים אחרות לבטא את עצמם, לעיתים דרכים הרסניות. מחקרים מראים (Gottman, 1997) שלילדים שהוריהם מלמדים אותם לזהות ולבטא רגשות יש סיכוי גבוה יותר להיות בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה ולבנות מערכות יחסים בריאות.
אני זוכרת שפעם, כשהייתי ילדה, סבתא שלי לימדה אותי לזהות את הרגשות שלי. היא הייתה שואלת אותי: "איך את מרגישה עכשיו? איפה את מרגישה את זה בגוף?". התרגול הפשוט הזה עזר לי להבין שהרגשות שלי הם לגיטימיים, ושיש לי את הכוח להתמודד איתם.
תסכול, עצב, כעס – הם לא אויבים. הם מצפנים.
4. "לא כולם יאהבו אותך."
אחת האמיתות הכי קשות, אבל גם הכי משחררות. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו אהובים על ידי כולם, אבל זה פשוט לא מציאותי. תמיד יהיו אנשים שלא יאהבו אותם, בין אם זה בגלל קנאה, חוסר הבנה, או סתם חוסר כימיה. הניסיון לרצות את כולם רק יוביל לתסכול ואובדן של הזהות העצמית.
אני זוכרת שבתי הקטנה חזרה יום אחד מבית הספר בוכה. ילדה אחרת אמרה לה שהיא שמנה ומכוערת. התגובה הראשונית שלי הייתה לנסות לשכנע אותה שהילדה טועה, שהיא יפה וחכמה. אבל אז הבנתי שזה לא הפתרון. מה שהיא צריכה לדעת זה שלא משנה מה אחרים חושבים עליה, מה שחשוב זה מה שהיא חושבת על עצמה.
ללמד אותם לאהוב את עצמם זה לא אגואיזם. זו חובה.
הסיום: מחשבות להמשך הדרך
אז מה הלאה? איך אנחנו מתרגמים את התובנות האלה לפרקטיקה יומיומית? האם אנחנו באמת מוכנים לוותר על השקרים הקטנים, הנוחים, ולבחור באמת, גם אם היא קשה? אני עדיין מתמודדת עם השאלות האלה בעצמי. המסע הזה של הורות הוא מסע מתמיד של למידה, צמיחה, ושחרור של אמונות ישנות.
אני מזמינה אתכן לשתף בתגובות – מה הדבר הכי קשה שלמדתן על הורות? ומה הדבר שאף אחד לא סיפר לכן?
