האמת? כשהייתי נערה מתבגרת, הייתי בטוחה שההורים שלי פשוט שכחו איך זה להיות בגיל הזה. הייתי משוכנעת שהם סתם מנסים להרוס לי את החיים. היום, כשאני רואה את אחיינית שלי, דור שני של מתבגרים במשפחה, אני מבינה – זה לא הם, זה הגיל. אבל רגע לפני שאנחנו מאבדים את זה לגמרי, בואו נדבר על איך שורדים את גיל ההתבגרות בלי לצאת מדעת (אני מבטיחה לנסות).
מאיפה בכלל מתחילים?
לפני כמה שנים נתקלתי במחקר מדהים על מוחם של מתבגרים. זה היה כמו לפתוח חלון לחדר חשוך. גיליתי שהמוח שלהם פשוט בנוי אחרת! הוא נמצא בתהליך שיפוץ אינטנסיבי, ואם ננסה לדחוף דברים בכוח, הכל יתפרק. אז הבנתי - צריך להבין את המכניקה הפנימית לפני שנותנים הוראות הפעלה.
זה לא תירוץ להתנהגות לא ראויה, אבל זה מסביר למה לפעמים נדמה שהם מדברים שפה אחרת.
הקשבה פעילה – המפתח לשיחה אמיתית (גם כשהם מגלגלים עיניים)
כולנו יודעים את המנטרה – תקשיבו לילדים שלכם! אבל איך עושים את זה באמת, כשכל מה שהם עושים זה לנעול את עצמם בחדר או לענות ב"בסדר"? גיליתי שהסוד הוא להקשיב בלי לשפוט. כן, אני יודעת, זה קשה. אבל נסו לדמיין שאתם צופים בסרט דוקומנטרי על שבט נידח. אתם לא מבינים את המנהגים שלהם, אבל אתם סקרנים ללמוד.
מקור מעניין: פרופ' חיים עומר פיתח את גישת "ההתנגדות הלא אלימה". זה נשמע כמו משהו ממדריך להישרדות במלחמת עולם שלישית, אבל זה עובד מדהים עם מתבגרים. הרעיון הוא להתנגד להתנהגות שלילית בלי להסלים את המצב, להראות נוכחות הורית יציבה ואכפתית.
"אבל כולם עושים את זה!" – איך מתמודדים עם לחץ חברתי?
אוי, המשפט הזה. אני זוכרת שאמרתי אותו להורים שלי מיליון פעם. עכשיו, מהצד השני, אני מבינה כמה זה מעצבן. אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן – לחץ חברתי הוא אמיתי. במקום להטיף מוסר, נסו להבין מה באמת עומד מאחורי הרצון שלהם להיות כמו כולם.
אולי הם מרגישים בודדים? אולי הם מפחדים לא להתקבל? לפעמים, שיחה כנה על הפחדים שלהם יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית מכל נאום על ערכים.
התנסות אישית: אני מודה, כנערה, עשיתי דברים שלא הייתי גאה בהם רק כדי להרגיש שייכת. רק כשהייתה לי חברה טובה אחת שהעזה להיות שונה, הבנתי שלא חייבים ללכת עם הזרם.
"אני שונא/ת אותך!" – איך לא לקחת את זה אישית (וכן, זה קשה)
אוקיי, זה השלב שבו כל הורה צריך לנשום עמוק. אני יודעת, זה כואב. זה מרגיש כמו סטירה מצלצלת. אבל תזכרו – זה לא אתכם. זה ההורמונים, זה התסכול, זה הבלבול. הם מנסים למצוא את עצמם בעולם, ולפעמים זה יוצא עקום.
מחשבה באמצע הדרך: אולי הם פשוט צריכים לדעת שאתם אוהבים אותם, גם כשהם לא הכי נחמדים.
אני זוכרת תקופה שהבת שלי הייתה אומרת לי דברים נוראיים. הייתי נכנסת למיטה ופשוט בוכה. לקח לי זמן להבין שהיא לא באמת שונאת אותי, היא פשוט מבולבלת.
גבולות, אבל לא כלא – איך למצוא את האיזון הנכון?
זה אולי הנושא הכי מורכב. מצד אחד, אנחנו רוצים לתת להם עצמאות. מצד שני, אנחנו רוצים להגן עליהם. איפה עובר הגבול?
אני חושבת שהתשובה היא להתחיל מהבסיס – מה הערכים החשובים לנו? מה אנחנו לא מוכנים להתפשר עליו? ואז, לנהל משא ומתן. לתת להם קצת חופש, אבל להזכיר להם שיש מחיר לכל בחירה.
מקור מעניין: ד"ר דניאל סיגל, נוירופסיכיאטר, מדבר על חשיבות "המוח המקושר" – הקשר החזק בין הורים וילדים, גם בגיל ההתבגרות. הוא טוען שגם כשהם מתרחקים פיזית, הקשר הרגשי עדיין חשוב מאין כמוהו.
אז מה עושים עכשיו?
אני לא אגיד לכם שיש לי את כל התשובות. גיל ההתבגרות הוא מסע מטורף, לפעמים מצחיק ולפעמים עצוב. אבל אני כן יכולה להגיד לכם – אתם לא לבד.
תזכרו לנשום, לצחוק, ולסלוח לעצמכם ולילדים שלכם. בסופו של דבר, הם יגדלו. ואולי, רק אולי, הם אפילו יודו לכם על הכל.
אבל יותר חשוב, תזכרו להיות שם בשבילם. להקשיב, לתמוך, ולאהוב אותם, גם כשהם הכי מעצבנים בעולם.
איך אתם שומרים על השפיות בגיל ההתבגרות? שתפו אותי בתגובות!
