האמת? פעם חשבתי ש"אני מצטער/ת" זה מספיק. סוג של כפתור שאפשר ללחוץ עליו כדי שהכל יחזור לקדמותו. כמה נאיבית הייתי.
זוכרת את הפעם ההיא שאיחרתי לפגישה חשובה עם חברה טובה? איחרתי בשעה! נתתי לה הסבר חפוז, "אני מצטערת", וישר עברתי הלאה. חשבתי שזהו, סגרנו עניין. אבל ראיתי בעיניים שלה משהו שלא הסתדר. הבנתי ש"מצטערת" סתם לא מספיק.
מאז, המסע שלי אל הסליחה האמיתית התחיל. וזה לא מסע קל, אבל הוא שווה כל רגע. אני רוצה להזמין אותך למסע הזה איתי. בסוף הדרך, אני מבטיחה, תביני איך לבקש סליחה בצורה שבאמת מרפאת – גם אותך, וגם את מי שפגעת בו.
אז מה בעצם הופך סליחה למרפאת?
אני חושבת שהתשובה טמונה במילה אחת: אותנטיות. סליחה אמיתית לא יכולה להיות אוטומטית או מכאנית. היא צריכה לבוא ממקום עמוק, ממקום של הבנה אמיתית של הפגיעה שגרמנו.
אני שומעת אותך חושבת: "אוקיי, נעמה, הבנו. להיות אותנטי. אבל איך עושים את זה בפועל?". שאלה מצוינת!
הצעד הראשון: לקחת אחריות מלאה
הנה משהו שמפתיע אנשים: הרבה פעמים אנחנו מתנצלים, אבל באופן מותנה. אנחנו אומרים דברים כמו "אני מצטערת אם פגעתי בך" או "אני מצטערת, אבל...". אבל הסליחה הזו, למעשה, מעבירה את האחריות לצד השני.
כדי לבקש סליחה אמיתית, אנחנו צריכים לקחת אחריות מלאה על המעשים שלנו, בלי תירוצים ובלי הסברים מתפתלים. זו הנקודה הקריטית.
ד"ר הארייט לרנר, פסיכולוגית קלינית וסופרת, בספרה "The Dance of Connection," מדגישה את החשיבות של לקיחת אחריות כצעד ראשון ביצירת קשר מחודש לאחר פגיעה (Lemer, H. G. (2001). The Dance of Connection: How to Talk to Someone When You're Mad, Hurt, Scared, Frustrated, Insulted, Betrayed, or Desperate. Harper Perennial.).
הצעד השני: להבין את הפגיעה (באמת!)
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל כדי לבקש סליחה אמיתית, אנחנו צריכים להבין איך המעשים שלנו השפיעו על הצד השני. זה דורש מאיתנו להקשיב, להזדהות, ולנסות לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם.
אני זוכרת פעם שהעלבתי חברה בלי לשים לב. כשאמרתי לה "מצטערת", היא אמרה לי "אני מעריכה את זה, אבל את יודעת למה זה פגע בי?". זה עצר אותי במקום. הבנתי שלא הקדשתי מספיק מחשבה להשלכות של המילים שלי.
אז שאלתי. הקשבתי. ניסיתי להבין. ורק אז, כשהבנתי באמת את הפגיעה, הסליחה שלי יכלה להיות אמיתית.
הצעד השלישי: להביע חרטה אמיתית
חרטה היא לא רק להגיד "אני מצטער". היא להראות שאנחנו באמת מצטערים. היא להביע את הכאב שלנו על הפגיעה שגרמנו, ואת הרצון שלנו לתקן את המצב.
אבל כאן מגיע האתגר: איך מביעים חרטה בצורה אותנטית?
אני גיליתי שהדרך הטובה ביותר היא פשוט להיות אמיתיים. לדבר מהלב, לשתף ברגשות שלנו, ולהראות שאנחנו מבינים את גודל הטעות שלנו.
הצעד הרביעי: להציע פיצוי (אם אפשר)
לא תמיד אפשר לתקן את מה שעשינו, אבל תמיד אפשר לנסות. להציע פיצוי זה להראות שאנחנו מוכנים לעשות מאמץ כדי לתקן את הפגיעה שגרמנו.
זה יכול להיות משהו קטן, כמו להכין ארוחת ערב, או משהו גדול יותר, כמו לעזור להם במשהו שהם צריכים. העיקר הוא להראות שאנחנו באמת אכפתיים ושאנחנו רוצים לפצות על הטעות שלנו.
חשוב לזכור: הפיצוי צריך לבוא ממקום אמיתי, לא ממקום של אשמה או ניסיון לקנות את הסליחה. זה משנה את הכל.
הצעד החמישי: לתת מרחב וזמן
סליחה היא לא תמיד מיידית. לפעמים, הצד השני צריך זמן לעכל את מה שקרה, ולחשוב אם הם מוכנים לסלוח לנו.
הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות זה ללחוץ עליהם לסלוח לנו. זה רק יגרום להם להרגיש יותר מרוחקים ופגועים. במקום זאת, אנחנו צריכים לתת להם את המרחב והזמן שהם צריכים כדי להחליט מה הם רוצים לעשות.
אז מה עכשיו?
אחרי שסיימנו לבקש סליחה, מה קורה הלאה? האם זהו זה? האם אנחנו פשוט מחכים שהצד השני יסלח לנו?
ממש לא.
אני חושבת שהחלק הכי חשוב בסליחה הוא השינוי שאנחנו עושים בעצמנו.
אחרי שפגענו במישהו, אנחנו צריכים להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו: "למה עשיתי את זה? מה גרם לי לפעול בצורה הזאת? ומה אני יכול לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?".
פרופסור ברנה בראון, חוקרת בושה וחוסן, מדגישה בספריה "Daring Greatly" את החשיבות של חמלה עצמית בתהליך של שינוי אישי (Brown, B. (2012). Daring Greatly: How the Courage to Be Vulnerable Transforms the Way We Live, Love, Parent, and Lead. Gotham Books.).
אז בפעם הבאה שאת צריכה לבקש סליחה, זכרי: זה לא רק עניין של מילים. זה עניין של כנות, של אחריות, של אמפתיה, ושל רצון אמיתי להשתנות.
אבל רגע, מה קורה אם ביקשנו סליחה מכל הלב, ועדין לא סלחו לנו? האם זה אומר שנכשלנו? האם זה אומר שהסליחה שלנו לא הייתה מספיק טובה? אני חושבת שזה כבר דיון לפעם אחרת. אבל בינתיים, אשמח לשמוע מה דעתך. מה החוויה שלך עם בקשת סליחה אמיתית?
