האמת? פעם חשבתי שהורות זה בעיקר ללמד. ללמד את הילדים שלי מה נכון, איך להתנהג, מה מקובל. טעות. ענקית. גיליתי שהשיעור הכי חשוב הוא בכלל להקשיב. לא רק לשמוע את המילים, אלא באמת להבין את מה שעומד מאחוריהן. לתת מקום לכל קול במשפחה.
ואל תטעו, זה לא קל. זה מאתגר את הסבלנות, את האגו, את כל מה שחשבתי שאני יודעת. אבל זה הדבר הכי משמעותי שיכולנו לעשות כהורים.
למה כל כך חשוב לתת מקום לכל קול?
תחשבו על זה רגע. כשאנחנו מרגישים ששומעים אותנו, שאכפת מהדעה שלנו, אנחנו פורחים. נכון? זה נכון לכולנו, ובטח ובטח לילדים. ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר זוגיות ומשפחה, מדבר על "הצבת מצפן רגשי" לילדים – לעזור להם לזהות ולבטא את הרגשות שלהם. זה מתחיל בבית, באווירה שמאפשרת להם לדבר, גם כשזה לא נוח.
אווירה בטוחה היא לא בהכרח שקטה, היא אווירה שבה מותר להרגיש.
אבל איך עושים את זה בפועל? הנה כמה דברים שלמדתי בדרך הקשה (והמתוקה):
1. לשים את הטלפון בצד (באמת):
אני יודעת, קל להגיד. אבל כשילד בא לדבר איתכם, תנו לו את מלוא תשומת הלב. לא חצי אוזן תוך כדי גלילה באינסטגרם. כי הם מרגישים את זה. הם יודעים מתי אתם באמת שם ומתי רק מנסים לסיים עם זה.
2. לשאול שאלות פתוחות (ולשתוק אחר כך):
במקום לשאול "נהנית בגן?", שאלו "מה היה הדבר הכי כיף שעשית היום?". זה מזמין אותם לשתף יותר, לפתוח את הלב. וכן, זה אומר להיות מוכנים לשמוע דברים שלא תמיד נעימים.
3. לא לשפוט, גם אם קשה:
זה אולי האתגר הכי גדול. כשהילד מספר משהו שמקומם אותנו, האינסטינקט הראשוני הוא להגיד "אסור!", "איך עשית דבר כזה?!". אבל זה סוגר את השיחה. במקום זה, נסו להבין מה עומד מאחורי המעשה. אולי הוא פעל מתוך פחד, אולי הוא ניסה לרצות מישהו. ד"ר ברונה בראון, חוקרת בושה וחוסן, מדברת על החשיבות של אמפתיה – לראות את העולם מנקודת המבט של האחר.
4. להודות בטעויות שלנו (כי אף אחד לא מושלם):
אני הראשונה להודות שעשיתי טעויות. היו פעמים שהתפרצתי, שלא הקשבתי, שלא הייתי שם כמו שצריך. אבל במקום להסתיר את זה, אני מנסה ללמוד מזה ולהראות לילדים שאפשר לתקן. "אני מצטערת, טעיתי. אני אשתדל יותר בפעם הבאה". זה נותן להם לגיטימציה להודות בטעויות שלהם גם כן.
5. ליצור מרחב משפחתי משותף (בלי מסכים!):
ארוחות ערב משותפות, טיולים בטבע, משחקי קופסה – כל אלה הם הזדמנויות ליצור שיחות אמיתיות, חיבור אמיתי. אצלנו בבית, אנחנו מקפידים על "ערב משפחה" פעם בשבוע. אנחנו בוחרים פעילות משותפת ועושים הכל כדי לכבות את המסכים ולהיות אחד עם השני.
המרחב הפיזי משפיע על המרחב הרגשי.
6. להקשיב גם לשקט (כי הוא לפעמים רועש):
ילדים לא תמיד יודעים לבטא את עצמם במילים. לפעמים הם מבטאים את מה שהם מרגישים דרך מעשים, דרך שתיקה, דרך התנהגות. חשוב להיות קשובים גם לזה. אם הילד פתאום מסתגר, אם הוא עצבני יותר מהרגיל, שווה לנסות להבין מה קורה.
אבל מה עושים כשהקולות מתנגשים?
כי זה קורה, כן? לא תמיד כולם מסכימים, לא תמיד הכל הרמוני. במצבים כאלה, חשוב לזכור כמה דברים:
- לתת לגיטימציה לרגשות של כולם: "אני מבין שאתה כועס", "אני רואה שאת עצובה".
- למצוא פתרונות שמכבדים את כולם: לא תמיד אפשר לרצות את כולם, אבל אפשר לנסות למצוא פשרה שמקובלת על כולם.
- ללמד איך לפתור קונפליקטים בצורה בריאה: ללמד את הילדים איך להקשיב אחד לשני, איך להביע את הרגשות שלהם בצורה מכבדת, איך להגיע להסכמה.
אני מודה, זה עדיין תהליך. אנחנו עדיין לומדים. אבל גיליתי שהדרך הכי טובה לגדל ילדים שמחים, בריאים ומאושרים היא פשוט לתת להם מקום. מקום לשמוע את הקול שלהם, להרגיש את הרגשות שלהם, להיות מי שהם באמת.
ואולי השאלה הכי חשובה שנשארה איתי היא: איך אני, כהורה, יכולה להמשיך לפתח את היכולת שלי להקשיב באמת, גם כשהקולות מסביב רועשים כל כך?
