היו תקופות שהסתכלתי על חברות שלי, נשואות פלוס שלושה ילדים, וחשבתי לעצמי: "איך הן עושות את זה?". הרי אני ורון בקושי מצליחים להחזיק בית אחד בלי לריב על מי זרק את הגרביים על הרצפה. אז מה הסוד שלהן? גיליתי אותו בדרך הקשה, אבל אולי בזכות זה הוא נחרט לי בלב.
תמיד הייתי בטוחה שפרידה היא סוף הסיפור, כישלון מוחלט. כמו דף חדש שבו הכול מתחיל מחדש. אבל מה אם פרידה יכולה להיות דווקא ההתחלה? ההתחלה של משהו טוב יותר, חזק יותר, אמיתי יותר?
רון ואני היינו יחד כמעט חמש שנים. חמש שנים של אהבה גדולה, אבל גם של שחיקה, של כעסים קטנים שהצטברו כמו אבק מתחת לשטיח. התחלנו להתרחק אחד מהשני, לדבר פחות, לריב יותר. הוא היה עסוק בעבודה, אני בלימודים, ושנינו פשוט שכחנו איך להיות ביחד. אתם מכירים את ההרגשה הזאת? כאילו אתם חיים בבית אחד, אבל כל אחד נמצא באי בודד משלו.
השיא היה ביום ההולדת שלי. ציפיתי למשהו מיוחד, אפילו סתם זר פרחים, אבל הוא שכח. פשוט שכח. באותו רגע הרגשתי כאילו משהו בתוכי נשבר. לא בגלל הפרחים, אלא בגלל ההרגשה שהוא כבר לא רואה אותי.
היו לנו המון שיחות קשות אחרי זה, מלאות בדמעות וכעס. בסוף החלטנו להיפרד. זה היה אחד הימים הכי עצובים בחיים שלי. הרגשתי כאילו אני קוברת חלק מעצמי. אבל איפשהו, עמוק בפנים, הייתה גם הקלה. כמו שמישהו כיבה אור ניאון חזק מדי שסינוור אותי זמן רב.
אבל אז קרה משהו לא צפוי. דווקא המרחק הזה, הפתאומיות של הסוף, גרם לנו להתחיל לחשוב. באמת לחשוב. למה הגענו למצב הזה? מה כל אחד מאיתנו יכול היה לעשות אחרת?
התחלתי לקרוא על זוגיות, על תקשורת, על איך לבנות מערכת יחסים בריאה. גיליתי את המחקרים של ג'ון גוטמן, פסיכולוג שחוקר זוגיות כבר עשרות שנים, והבנתי שהרבה מהטעויות שעשינו היו נפוצות מאוד. כמו למשל, לתקוף אחד את השני במקום לבטא את הצרכים שלנו בצורה חיובית.
(מקור: גוטמן, ג'. מ. (1999). שבעת העקרונות לנישואים מצליחים. Crown Publishers.)
אבל הידע הזה לא הספיק. הייתי צריכה גם להסתכל פנימה, להבין את החלק שלי בסיפור. לדוגמה, הבנתי שלפעמים הייתי ביקורתית מדי כלפי רון, שלא בצדק. זה היה קשה, אבל הכרחי.
אני זוכרת את עצמי יושבת עם חברה טובה, בוכה לה על כמה שזה כואב. והיא אמרה לי משהו שאני לא אשכח לעולם: "נעמה, לפעמים צריך ללכת כדי להבין מה יש לך". וואו. כמה שזה נכון.
אחרי כמה חודשים של פרידה, התחלנו לדבר שוב. לאט לאט, בזהירות. הפעם זה היה שונה. הקשבנו אחד לשני באמת, בלי שיפוטיות, בלי ציניות. התחלנו להיפגש שוב, לצאת לדייטים, כמו זוג חדש.
הפעם זה היה אחרת. לא הסתרנו את הפגמים שלנו. לא ניסינו להיות מי שאנחנו לא. היינו אמיתיים, פגיעים, אבל גם חזקים יותר.
היום אנחנו נשואים. כן, אני יודעת, קצת קלישאתי. אבל זה אמיתי. למדנו לתקשר, להקשיב, לוותר. למדנו שאף אחד מאיתנו לא מושלם, וזה בסדר. למדנו שפרידה יכולה להיות מתנה, הזדמנות לצמוח ולבנות משהו טוב יותר.
עכשיו, אני יודעת שזה לא מתאים לכל זוג. ויש זוגות שהפרידה היא באמת הסוף. אבל אני מאמינה שאם יש אהבה אמיתית, אם יש רצון אמיתי, אפשר לנצח הכול.
אני רוצה להוסיף עוד משהו שלמדתי ממקור לא צפוי בכלל - סדרה דוקומנטרית על יחסים של אסתר פרל, מטפלת זוגית מפורסמת. היא אמרה משהו שמאוד הדהד לי: "זוגיות לא אמורה להיות מקום של ביטחון מוחלט. היא צריכה להיות מקום של התפתחות, של צמיחה, של למידה". (מקור: Relationships Under Lockdown עם אסתר פרל)
מה שלמדתי מאז ועד היום הוא שלפעמים, דווקא הוויתור על הוודאות, דווקא הקפיצה למים העמוקים של אי הוודאות, יכולים להוביל אותנו למקום טוב יותר. זה לא תמיד קל, אבל זה תמיד שווה את זה.
אז מה אני אומרת בעצם? הפרידה הצילה את הזוגיות שלנו. היא נתנה לנו את האפשרות לראות את עצמנו ואחד את השני בצורה חדשה. היא גרמה לנו להעריך את מה שיש לנו, ולעבוד קשה כדי לשמור על זה.
וזה גורם לי לחשוב - האם גם אתם, במערכת היחסים שלכם, צריכים לעשות צעד אחורה כדי להתקדם קדימה? האם לפעמים דווקא השחרור, הויתור, הם אלו שיחזקו את הקשר שלכם?
אני לא יודעת את התשובה. אבל אני יודעת שאם תקשיבו ללב שלכם, תהיו כנים עם עצמכם ועם בן/בת הזוג שלכם, תמצאו את הדרך הנכונה עבורכם.
