האמת? פעם חשבתי לבקש סליחה זה עניין של טכניקה. להגיד את המילים הנכונות, להצטער קצת (אבל לא יותר מדי, שלא יחשבו שאני חלשה!), ולעבור הלאה. כמה טעיתי. זה כמו לחשוב שאפשר לרפא שבר עם פלסטר.
אני זוכרת מקרה ספציפי, עם חברה טובה שלי, נועה. אמרתי לה משהו פוגע, לא התכוונתי, אבל המילים יצאו. ישר רצתי להתנצל, "אוי נועה, לא התכוונתי! סליחה!" אבל ראיתי בעיניים שלה שזה לא מספיק. שהמילים שלי, ה"טכניקה" שלי, לא באמת מרפאים את הכאב. היא אמרה לי: "נעמה, אני יודעת שלא התכוונת, אבל זה עדיין כואב." בום. שם הבנתי שהבעיה היא לא במילים, אלא במה שמתחתן.
מאז אני במסע ללמוד איך לבקש סליחה שבאמת מרפאת. וגיליתי משהו מפתיע: סליחה אמיתית היא לא פעולה, היא תהליך. היא לא משהו שאנחנו עושים, אלא משהו שאנחנו הופכים להיות.
אז איך עושים את זה?
1. הכרה אמיתית בכאב שגרמנו – מעבר ל"לא התכוונתי"
קל לנו להתחבא מאחורי ה"לא התכוונתי". זה כמו להגיד "הרוח אשמה" כשהפלנו משהו. אבל האמת היא שאנחנו אחראים למעשים שלנו, גם אם לא הייתה כוונה רעה.
זה לא משנה אם לא התכוונת. משנה מה גרמת.
ד"ר הארייט לרנר, בספרה המצוין "The Dance of Connection", מדברת על החשיבות של לקחת אחריות מלאה על הפעולות שלנו, בלי תירוצים או הסברים. היא טוענת שהיכולת להגיד "טעיתי, ואני מבין את הכאב שגרמתי לך" היא הבסיס לכל סליחה אמיתית.
אבל איך עושים את זה בפועל?
לפעמים אני שואלת את עצמי: "אם הייתי בצד השני, איך הייתי מרגישה?" זה עוזר לי לראות את הסיטואציה מנקודת מבט אחרת, להבין את עומק הפגיעה. זה קשה, כי זה דורש אומץ להתמודד עם הצדדים הפחות יפים שלנו. אבל זה הכרחי.
2. הקשבה פעילה – לתת מקום לכאב של הצד השני
אחרי שהכרנו בכאב, השלב הבא הוא להקשיב. באמת להקשיב. לא לחכות לתורנו לדבר, לא לנסות להסביר או להצדיק את עצמנו, אלא פשוט להיות שם, נוכחים, ולהקשיב למה שיש לצד השני להגיד.
הרבה פעמים אנחנו מפחדים להקשיב, כי אנחנו חוששים לשמוע דברים שלא נרצה לשמוע. אבל דווקא בהקשבה נמצא המפתח לריפוי.
חשוב לי להדגיש: הקשבה היא לא רק לשמוע את המילים, אלא גם לראות את שפת הגוף, לשמוע את הטון, להרגיש את הרגשות. זה להיות שם, לגמרי, בשביל הצד השני.
אני זוכרת פעם שהתנצלתי בפני אחותי אחרי ויכוח סוער. היא הייתה נסערת מאוד, ואני פשוט ישבתי לידה והקשבתי. היא דיברה ודיברה, ואני רק הקשבתי. לא אמרתי מילה. בסוף היא נרגעה, ואמרה לי: "תודה שהקשבת לי." זה היה רגע מכונן עבורי.
3. שינוי התנהגותי – הוכחה מעשית לסליחה
סליחה היא לא רק מילים, היא גם מעשים. אם אנחנו באמת מצטערים על משהו שעשינו, אנחנו צריכים לעשות משהו כדי להוכיח את זה.
פרופ' ברונה בראון, חוקרת בושה וחוסן, מדברת על החשיבות של "לתקן את הנזק". היא טוענת שהיכולת שלנו לתקן את הטעויות שלנו היא מה שמגדיר אותנו כאנשים טובים. (Daring Greatly, Brené Brown).
אבל איך מתקנים את הנזק? זה תלוי במקרה. לפעמים זה אומר להתנצל שוב ושוב, לפעמים זה אומר לעשות משהו נחמד בשביל הצד השני, ולפעמים זה אומר פשוט לתת מרחב.
אני למדתי שהדבר הכי חשוב הוא להיות מודעים להתנהגות שלנו, ולעשות שינוי אמיתי. זה לא מספיק להגיד "אני מצטער", אנחנו צריכים גם להראות את זה.
4. סבלנות – תהליך הריפוי לוקח זמן
חשוב להבין שריפוי לוקח זמן. גם אחרי שאמרנו את המילים הנכונות, הקשבנו, ועשינו את כל מה שיכולנו, זה עדיין יכול לקחת זמן עד שהצד השני יסלח לנו באמת.
אל תצפה שהכאב ייעלם בן לילה.
סליחה היא לא פעולה חד פעמית, אלא תהליך מתמשך. זה דורש סבלנות, סובלנות והבנה. זה אומר להיות שם בשביל הצד השני, גם כשזה קשה, ולהזכיר לעצמנו שהמטרה שלנו היא לרפא את מערכת היחסים, ולא רק "לצאת ידי חובה".
אני מודה, גם לי קשה עם זה לפעמים. אני רוצה שהכל יחזור להיות כמו קודם, מיד. אבל למדתי שהחיים לא עובדים ככה. שלפעמים צריך לתת לדברים זמן להירפא, כמו פצע.
5. סליחה עצמית - המפתח לסליחה לאחרים
אולי התובנה הכי מפתיעה שלמדתי היא שאי אפשר לבקש סליחה אמיתית מאחרים, אם לא סלחנו לעצמנו קודם. זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון.
אם אנחנו לא מסוגלים לקבל את עצמנו על הטעויות שלנו, איך נוכל לקבל את הטעויות של אחרים? אם אנחנו שופטים את עצמנו בחומרה, איך נוכל להיות רחמנים כלפי אחרים?
ד"ר קריסטין נף, חוקרת חמלה עצמית, מדברת על החשיבות של להתייחס לעצמנו באותה מידה של חמלה שאנחנו מתייחסים לחברים שלנו. היא טוענת שחמלה עצמית היא לא אגואיזם, אלא דווקא הדרך הטובה ביותר להיות שם בשביל אחרים. (Self-Compassion, Kristin Neff)
אני יודעת שזה קשה. כולנו מבקרים את עצמנו. אבל אני מנסה לזכור שאני בן אדם, ושאני עושה את הכי טוב שאני יכולה. וזה בסדר לטעות. זה בסדר לא להיות מושלמת. מה שחשוב זה ללמוד מהטעויות שלנו, ולנסות להיות יותר טובים בפעם הבאה.
אז בפעם הבאה שאתם צריכים לבקש סליחה, תזכרו: זה לא רק עניין של מילים, זה עניין של לב. תכירו בכאב שגרמתם, תקשיבו באמת, תשנו את ההתנהגות שלכם, תהיו סבלניים, ותסלחו לעצמכם.
אני עדיין לומדת. זה מסע מתמשך. אבל אני מאמינה שאם נתאמץ, נוכל לבקש סליחה שבאמת מרפאת. סליחה שבונה גשרים, מחזקת מערכות יחסים, ועוזרת לנו להיות אנשים טובים יותר.
עכשיו תורי לשאול אתכם: מה התובנה הכי גדולה שלכם לגבי סליחה? אשמח לשמוע בתגובות!
