אני זוכרת את זה כאילו היה אתמול: יום שישי אחר הצהריים, אני נוהגת לאט בכביש 6, הילדים רבים מאחורה, ואני? אני מדמיינת את הסיוט הקרב ובא – סוף שבוע משפחתי. כן, אני אוהבת את המשפחה שלי, באמת! אבל בין הציפיות הבלתי אפשריות, הדודות ששואלות שאלות חודרניות, והמאבק התמידי על השלט בטלוויזיה, זה מרגיש כמו תחרות הישרדות ולא כמו זמן איכות. נשמע מוכר?
פעם חשבתי שהפתרון הוא רק "לסבול בשקט" או פשוט לבטל הכל ברגע האחרון. אבל גיליתי דרך אחרת – דרך שמכבדת את הצורך שלי בשפיות, אבל גם מאפשרת לי להיות נוכחת ואוהבת.
אז איך עושים את זה? בואו נצלול פנימה, כי יש לי כמה תובנות (וגם כמה טעויות שעשיתי בדרך) לשתף.
האמת המרה על ציפיות (ולמה הן תמיד הורסות הכל)
כולנו מגיעים לסופי שבוע משפחתיים עם מזוודה מלאה בציפיות. הורים מצפים לשקט ושלווה, ילדים מצפים להרפתקאות ופינוקים, ואני? אני ציפיתי לשלווה נפשית ולשיחות נפש מעמיקות. טעות!
הנה משהו שלמדתי מהפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון: "ציפיות לא מציאותיות הן האויב של האושר." (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham.) זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל חשבתם פעם לעומק איך זה מתבטא בחיים שלכם?
אז מה עושים? קודם כל, מורידים ציפיות. במקום לצפות לשיחות נפש, קבלו את זה שיכול להיות שרוב הזמן תצטרכו ליישב ריבים או להעמיד פנים שאתם מקשיבים לסיפור של דודה רחל על הנכד שלה. במקום לצפות לזמן איכות רגוע, תתכוננו לכאוס קל.
מציאת ה"שקט" הפנימי – גם כשהוא לא ממש שקט
אחת הטעויות הגדולות שלי הייתה לחשוב שאני צריכה לברוח מהרעש כדי למצוא שקט. אבל האמת היא שאפשר למצוא שקט בתוך הרעש. איך? מיינדפולנס.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל שנייה לפני שאתם מגלגלים עיניים, תקשיבו: לא מדובר בלהתבודד במערה ולעשות מדיטציה שעות. מדובר במציאת רגעים קטנים של נוכחות – רגעים בהם אתם באמת שמים לב למה שקורה עכשיו, בלי לשפוט או לנתח.
למשל, בפעם האחרונה הייתי בבית של ההורים שלי והילדים צעקו ורבו, פשוט התרכזתי בנשימה שלי. נשמתי עמוק כמה פעמים, הרגשתי את האוויר נכנס ויוצא, ושמתי לב לתחושות בגוף שלי. פתאום, הרעש כבר לא היה נראה לי כזה נורא. זה לא קסם, אבל זה בהחלט עוזר.
התפקיד הסודי של הומור (ולמה לצחוק על הכל מציל את המצב)
הנה תובנה מפתיעה: הומור הוא לא רק דרך להעביר את הזמן, הוא כלי הישרדות רציני. מחקרים מראים שהומור משחרר אנדורפינים, מפחית מתח, ומחזק את הקשרים החברתיים. (Martin, R. A. (2007). The psychology of humour: An integrative approach. Elsevier Academic Press.)
אבל כאן מגיע האתגר: איך להשתמש בהומור בצורה שלא תפגע באף אחד? קודם כל, תצחקו על עצמכם. תשתפו בטעויות שעשיתם, בציפיות המופרכות שהיו לכם, או אפילו סתם בסיטואציות מביכות שקרו לכם. זה מוריד את המתח וגורם לאחרים להרגיש בנוח.
אגב, זוכרים את הפעם ההיא שאמרתי לדודה שושנה שהסוודר שלה "מיוחד"? עד היום צוחקים עליי במשפחה. אבל זה בסדר, לפחות גרמתי לכולם לצחוק!
גבולות – המילה הכי חשובה שלא מלמדים אותנו
להציב גבולות זה לא אומר להיות אגואיסטיים או לא אוהבים. זה אומר לשמור על השפיות שלנו. אם אתם צריכים הפסקה, תיקחו אותה. אם אתם לא רוצים לדבר על נושא מסוים, תגידו את זה בנימוס. אם אתם צריכים ללכת מוקדם, פשוט תלכו.
תשאלו את עצמכם: מה הגבולות שלי? כמה אני יכולה לסבול? מתי אני צריכה לקחת צעד אחורה?
אני למדתי את זה בדרך הקשה – אחרי כמה סופי שבוע שבהם חזרתי הביתה מותשת ועצבנית. היום אני יודעת שאני צריכה לפחות חצי שעה של שקט ביום, אז אני מוצאת לי פינה שקטה וקוראת ספר או פשוט יושבת בשקט. זה משנה את הכל.
הסוד האמיתי: זה לא עליכם, זה עליהם
ופה מגיעה התובנה המפתיעה באמת: הרבה פעמים, מה שמפריע לנו בסופי שבוע משפחתיים זה לא באמת קשור אלינו. זה קשור לדינמיקה המשפחתית, להיסטוריה, ולרגשות הלא פתורים של בני המשפחה שלנו.
לדוגמה, הדודה שתמיד שואלת שאלות חודרניות – אולי היא פשוט מרגישה בודדה? הדוד שתמיד מתווכח – אולי הוא מרגיש שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב?
זה לא אומר שאנחנו צריכים לסבול בשקט או לקחת על עצמנו את הבעיות של כולם. אבל זה אומר שאנחנו יכולים להתייחס לכולם קצת יותר בסלחנות ובחמלה. זה משנה את כל האווירה.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בסוף שבוע משפחתי, זכרו: הורידו ציפיות, מצאו רגעים של שקט, תשתמשו בהומור, תציבו גבולות, ותזכרו שזה לא תמיד עליכם. ובעיקר – תהיו סבלניים ואוהבים.
אני עדיין לומדת את כל זה בעצמי. עדיין יש לי רגעים של תסכול וכעס. אבל אני יודעת שאם אני זוכרת את הכללים האלה, אני יכולה לשרוד (ואפילו ליהנות!) מסופי השבוע המשפחתיים.
אז מה הסיפור שלכם? מה הדבר הכי מטורף שקרה לכם בסוף שבוע משפחתי? ומה עזר לכם לשרוד? ספרו לי בתגובות! אני באמת רוצה לדעת.
