זוכרת את ההרגשה הזו, כשכל מבט היה ניצוץ, כל נגיעה חשמל? אני זוכרת. ועוד יותר זוכרת את הרגע הזה, בלי תאריך מדויק, שבו פתאום...זה פשוט קרה. הניצוץ דעך. והשקט שנשאר אחריו צעק חזק יותר מכל ריב.
ואם להיות כנה, חשבתי שזה הסוף. לא של מערכת היחסים, אבל של האינטימיות. שאולי אחרי שנים ביחד, זה פשוט מה שקורה. שאנחנו אמורים להתרגל לקשר שהוא "בסדר", אבל לא באמת בוער. תגידי, גם את הרגשת ככה?
אבל אז, תוך כדי מחקר אינסופי (וקצת אובססיבי, אני מודה), הבנתי משהו. זה לא גזירת גורל. אינטימיות היא לא נתון קבוע. היא דינמית, היא נושמת, היא דורשת טיפול. וכן, לפעמים צריך להצית אותה מחדש.
במאמר הזה, אני לא הולכת לתת לך רשימת טיפים גנרית. אני רוצה לשתף אותך במסע שלי, עם הכישלונות, עם ההצלחות הקטנות, ועם התובנות המפתיעות ששינו לי את כל התמונה.
אנחנו הולכות לצלול פנימה, להבין מה באמת גורם לניצוץ הזה לדעוך, ואיך אפשר להחזיר אותו, חזק יותר מתמיד.
אבל לפני הכל - הבטחה: עד סוף המאמר הזה, לא רק שתביני יותר על אינטימיות, אלא גם תרגישי יותר תקווה. תקווה שאפשר אחרת. תקווה שאת יכולה להחזיר את האש.
מה גורם לניצוץ לדעוך? (וזה לא מה שחשבת)
כולם מדברים על שגרה, על ילדים, על לחץ בעבודה. נכון, כל אלה משפיעים. אבל האמת היא שהגורם העיקרי, לפחות ממה שאני ראיתי, הוא משהו אחר לגמרי: חוסר פגיעות.
תחשבי על זה רגע. כשאנחנו פגיעים, כשאנחנו חושפים את עצמנו באמת, אנחנו מאפשרים לאחר לראות אותנו, לקבל אותנו, לאהוב אותנו כמו שאנחנו. אבל כשאנחנו מסתתרים מאחורי מסכות, מאחורי ציניות, מאחורי שתיקות - אנחנו מונעים את החיבור האמיתי.
כמו שאומרת החוקרת המדהימה ברנה בראון בספרה "אומץ להיות פגיע" (Daring Greatly): "פגיעות אינה חולשה; זה המדד הגדול ביותר שלנו לאומץ". והיא כל כך צודקת.
הנה משהו שקרה לי. בעלי ואני היינו רבים המון על ענייני הבית - מי מוציא את הזבל, מי מדיח כלים. זה נשמע מגוחך, נכון? אבל זה היה סימפטום למשהו עמוק יותר. בסופו של דבר, הבנתי שאני מרגישה לא מוערכת. הרגשתי שאני עושה הכל, והוא לא רואה אותי. במקום להגיד את זה בצורה גלויה, התחלתי להיות פסיבית-אגרסיבית, לריב על הדברים הקטנים. זה כמובן לא עזר. להיפך.
לקח לי זמן להבין שאני צריכה להיות פגיעה. להגיד לו: "אני מרגישה לא מוערכת. אני צריכה אותך". וניחשת נכון, זה היה מפחיד! אבל ברגע שהעזתי, הכל השתנה. הוא הקשיב, הוא הבין, והוא עשה שינוי. והשינוי הזה, האמיני לי, הצית מחדש את הניצוץ.
אבל רגע, זה לא קל כמו שזה נשמע. לפעמים, הפגיעות שלנו נפגשת עם חוסר אמפתיה. ואז מה עושים? על זה מיד.
למה כל כך קשה לנו להיות פגיעים?
התשובה טמונה בעבר שלנו. הפסיכולוגית הפופולרית ד"ר סוזן ג'ונסון, בספרה "חבקו אותי חזק" (Hold Me Tight), מדברת על "ריקודים הרסניים" - דפוסים של תקשורת שחוזרים על עצמם ומחבלים במערכת היחסים. הדפוסים האלה לרוב נובעים מפחדים עמוקים, ממערכות יחסים קודמות, מחוויות ילדות.
לדוגמה, אם גדלת בבית שבו לא היה מקום לרגשות, סביר להניח שיהיה לך קשה לבטא את הרגשות שלך גם היום. אם חווית בגידה בעבר, סביר להניח שיהיה לך קשה לבטוח שוב.
הבנת את העניין? זה לא אשמתך. אבל זו האחריות שלך לשנות את זה.
אבל איך עושים את זה? איך יוצאים מהמעגל הזה?
קודם כל, מודעות. שימי לב לדפוסים שלך. מה את עושה כשאת מרגישה פגיעה? האם את מתרחקת? האם את תוקפת? האם את שותקת?
אחר כך, אמפתיה. נסי להבין את עצמך. למה את מגיבה ככה? מה הפחד שלך?
ולבסוף, תקשורת. דברי עם בן/בת הזוג שלך. שתפי אותו/ה במה שאת מרגישה. בלי האשמות, בלי ביקורת, רק מהלב.
אני יודעת, זה דורש אומץ. אבל אני מבטיחה לך, זה שווה את זה.
מה עושים כשהצד השני לא משתף פעולה?
זה השלב הקשה. לפעמים, למרות כל המאמצים שלך, הצד השני לא מוכן להיות פגיע. הוא/היא לא מוכן/ה להקשיב, לא מוכן/ה להשתנות. ואז מה?
אני חייבת להיות כנה איתך - אין פתרון קסם. אבל יש דברים שאפשר לעשות.
קודם כל, תני לעצמך קרדיט. עצם העובדה שאת מנסה, שמראה שאת מוכנה לעבוד על הקשר, זה מדהים.
שנית, תני לעצמך זמן. שינוי לא קורה ביום אחד. זה תהליך.
שלישית, תתמקדי במה שאת יכולה לשלוט בו - בעצמך. אל תנסי לשנות את הצד השני. תתמקדי בלשנות את התגובות שלך. בלשים גבולות. בלדאוג לעצמך.
לפעמים, זה אומר לקחת מרחק. לפעמים, זה אומר ללכת לטיפול זוגי. ולפעמים, זה אומר להבין שהקשר הזה פשוט לא מתאים לך יותר.
וזה בסדר. זה לא כישלון. זה צעד אמיץ לקראת חיים טובים יותר.
התובנה המפתיעה: אינטימיות היא לא רק סקס
אני יודעת, זה נשמע טריוויאלי. אבל כמה פעמים שמעת אנשים אומרים: "אין לנו יותר סקס, אז אין לנו יותר אינטימיות"?
אינטימיות היא הרבה יותר מזה. היא אמון, היא קרבה, היא חיבור רגשי, היא היכולת להיות פגיעים אחד עם השני.
זוכרת את התקופה שהזכרתי, שהיינו רבים עם בעלי על ענייני הבית? אז, כשדיברנו על זה, הבנו משהו נוסף. הוא הרגיש שאני לא מעריכה אותו כגבר. הוא הרגיש שאני רואה אותו רק בתור אבא ובעל, ולא בתור בן אדם עם צרכים ורצונות.
זה פתח לנו צוהר לעולם חדש של אינטימיות - אינטימיות רגשית. התחלנו לדבר על החלומות שלנו, על הפחדים שלנו, על הדברים שממלאים אותנו. התחלנו להקשיב אחד לשני באמת. והניצוץ, תאמיני לי, חזר.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת מה מצפה לך בהמשך הדרך. אבל אני יודעת דבר אחד: את לא לבד. כולנו מתמודדים עם אתגרים באינטימיות. כולנו מחפשים את הדרך חזרה לניצוץ.
תני לעצמך רגע לחשוב: מה הדבר האחד, הקטן, שאת יכולה לעשות כבר היום כדי להתקרב יותר לבן/בת הזוג שלך? כדי להיות יותר פגיעה? כדי להצית מחדש את הניצוץ?
אני אשמח לשמוע על זה בתגובות. שתפי אותי במסע שלך. בואי נלמד אחת מהשנייה.
כי ביחד, אנחנו יכולות להחזיר את האש.
