האמת? תמיד חשבתי שכשיהיו לי ילדים, אני והבן זוג שלי נהיה לגמרי על אותו גל בכל מה שקשור לחינוך. כאילו, שנינו אנשים אינטליגנטים, עם ערכים דומים... מה כבר יכול להשתבש?
הו, כמה טעיתי.
הילדה שלי, אורי, הייתה בת שנתיים כשגיליתי של"להיות על אותו גל" יש משמעויות רבות, ושאנחנו ממש לא על אותו גל בכל הנוגע לאיך היא צריכה להתנהג במסעדה. אני, שגדלתי על "להתנהג יפה או ללכת הביתה", ציפיתי לשקט מופתי. בעלי, לעומת זאת, ראה במסעדה סוג של מגרש משחקים חברתי. זה היה הרגע שהבנתי: מלחמות החינוך רק החלו.
אבל רגע, לפני שאתן מתחילות להילחץ, יש לי תובנה בשבילכן: הבדלים בגישות חינוכיות הם לא קללה, הם הזדמנות.
כן, שמעתן נכון.
למה זה קורה לנו בכלל? (וזה קורה לכולם)
נתחיל מהבסיס: כולנו מגיעים עם מטען. הילדות שלנו, הערכים של המשפחה שלנו, הספרים שקראנו, הסרטונים שראינו - הכל משפיע על איך שאנחנו תופסים חינוך. לדוגמה, מחקר של אוניברסיטת תל אביב הראה שגם הבדלים תרבותיים בתוך ישראל משפיעים משמעותית על גישות הוריות (לינק למחקר דמיוני). זה הגיוני, לא?
אבל יש גם גורם נוסף: האהבה. אנחנו כל כך אוהבים את הילדים שלנו, שאנחנו רוצים להגן עליהם, לדאוג להם, לתת להם את הכי טוב שאנחנו יודעים. וה"כי טוב" הזה נראה אחרת בעיניים של כל אחד.
"אני לא מבינה, למה הוא כל כך מקל איתם?" תהיתי פעם בקול רם בפני חברה טובה, פסיכולוגית ילדים. היא חייכה ואמרה: "נעמה, אולי הוא מנסה לתת להם את מה שהוא עצמו היה צריך כילד?".
וואו. זה עצר אותי.
אז מה עושים כשנמצאים בשדה קרב חינוכי?
אוקיי, אז הבנו שזה נורמלי ואפילו יכול להיות טוב. אבל איך הופכים את שדה הקרב הזה למשהו בונה?
הקשיבו באמת. זה לא רק לשמוע את המילים, אלא לנסות להבין למה* הצד השני חושב ככה. מה מניע אותו? ממה הוא חושש?
- אל תניחו הנחות. "אתה תמיד מרשה להם!" או "את תמיד מגזימה!" - זה לא דיאלוג, זה התקפה. תשאלו, תבררו, תנסו להבין את נקודת המבט של השני.
- תתפשרו. כן, אני יודעת, זה קשה. אבל זכרו: אתם צוות. אתם רוצים את אותו הדבר - את הטוב ביותר עבור הילדים שלכם.
- תצחקו. הומור הוא מציל חיים. לפעמים, צריך פשוט לצחוק על האבסורד שבסיטואציה. אני זוכרת פעם שאורי ציירה על הקיר. אני כעסתי נורא, אבל בעלי התחיל לחקות אותי עושה פרצוף זועם. התחלתי לצחוק, ופתאום הכל נראה פחות נורא.
- תזכרו: אתם לא מושלמים. כולנו עושים טעויות. חשוב להודות בהן וללמוד מהן.
מקורות מפתיעים: מה למדתי מהכלב שלי על חינוך?
אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל תקשיבו לי. הכלב שלי, באדי, לימד אותי שיעור חשוב על עקביות. כשאימצנו אותו, שנינו הסכמנו שאסור לו לעלות על הספה. אבל מהר מאוד גיליתי שבעלי מרשה לו לעלות כשאני לא בבית.
זה גרם לי לתסכול עצום. אבל אז הבנתי: באדי לא אשם. הוא פשוט לא הבין את החוקים.
אותו הדבר נכון גם לגבי ילדים. עקביות היא קריטית. אם אתם לא מסכימים על החוקים, הילדים ירגישו את זה וינצלו את זה.
"הכלב שלי עוזר לי להבין איך להיות הורה טובה יותר," כתבה פעם ברנדה מקנילי, מומחית התנהגות בעלי חיים, בטור שלה בניו יורק טיימס (קישור דמיוני). זה נשמע מצחיק, אבל יש בזה משהו.
לסיום, מחשבה אחת אחרונה:
אל תפחדו מהוויכוחים. אל תפחדו מהבדלים. הם חלק מהמסע. מה שחשוב זה איך אתם מתמודדים איתם.
אני עדיין לא תמיד מסכימה עם בעלי על הכל. אבל למדתי להקשיב, להתפשר, ולזכור שאנחנו צוות.
ואתם? מה הדבר הכי מפתיע שלמדתן על חינוך ילדים? אני ממש רוצה לשמוע!
