האמת? פעם חשבתי שלגשר על פערי ציפיות זה כמו לתקן מתכון אפייה. מוסיפים עוד קצת סוכר, אולי שוקולד צ'יפס, ופתאום העוגה יוצאת מושלמת. כמה טעיתי.
גישור על ציפיות זה לא תיקון, זה מסע. מסע שמתחיל בהקשבה עמוקה - לא רק לאחרים, אלא בעיקר לעצמנו.
מה זה בכלל "ציפייה"?
חשבתן פעם מאיפה מגיעות הציפיות שלנו? אני גיליתי שחלק גדול מהן בכלל לא שלנו. הן מושתלות עלינו מהסביבה, מההורים, מהחברה, מהאינסטגרם. ״את חייבת להיות מאושרת״, ״תצליחי בגדול״, ״תתחתני עד גיל 30״. מכירים את זה?
אז מה קורה כשמציאות טופחת לנו על הפנים? כשמגלים שהעוגה לא יוצאת מושלמת, למרות כל השוקולד צ'יפס? תסכול, אכזבה, כעס. תחושה שהחיים לא הוגנים.
אבל רגע, מה אם החיים לא אמורים להיות הוגנים?
שמעתי פעם פסיכולוגית (אני לא זוכרת את השם, אבל הציטוט נשאר איתי) שאמרה: "החיים הם לא פאזל, הם אלבום תמונות. לפעמים התמונות מטושטשות, לפעמים חסרות, אבל הן תמיד מספרות סיפור". זה גרם לי לחשוב אחרת על הציפיות שלי.
הטעות שלי? חיפשתי פתרונות קסם.
פעם הייתי בטוחה שאם רק אמצא את השיטה הנכונה, את הטכניקה המושלמת, אוכל לשלוט בציפיות שלי ושל אחרים. קראתי ספרים, השתתפתי בסדנאות, התייעצתי עם מומחים. אבל שום דבר לא עבד.
הבנתי שאני מנסה לפתור בעיה מורכבת עם פלסטר. גישור על ציפיות דורש עבודה פנימית, ויתור על שליטה, ובעיקר – חמלה.
כן, חמלה. גם לעצמנו.
איך עושים את זה בפועל? הנה כמה תובנות שלמדתי בדרך הקשה:
- לזהות את הציפייה: זה נשמע מובן מאליו, אבל תתפלאו כמה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט, בלי בכלל לשאול את עצמנו למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים. האם הציפייה הזו בכלל משרתת אותי?
- לבדוק את המקור: מאיפה הגיעה הציפייה? האם היא באמת רלוונטית למציאות שלי? האם היא מבוססת על נתונים אמיתיים או על הנחות שגויות? לפי מחקר של ד"ר ברנה בראון על פגיעות (Brene Brown, Daring Greatly), היכולת שלנו להיות פגיעים עוזרת לנו להתחבר לאותנטיות שלנו ולהבין מה הציפיות האמיתיות שלנו.
- לתקשר את הפער: הרבה פעמים פערי ציפיות נובעים מחוסר תקשורת. אנחנו מניחים שאחרים יודעים מה אנחנו רוצים, אבל זה לא תמיד נכון. צריך ללמוד להביע את הצרכים שלנו בצורה ברורה ואסרטיבית, בלי לתקוף או להאשים.
- לשחרר את השליטה: זה אולי החלק הכי קשה, אבל גם הכי חשוב. אנחנו לא יכולים לשלוט במה שאחרים חושבים או מרגישים, וגם לא במה יקרה בעתיד. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשלוט בו הוא התגובה שלנו.
- למצוא את היופי בחוסר המושלמות: החיים לא מושלמים, וגם אנחנו לא. צריך ללמוד לקבל את זה, ולמצוא את היופי והערך גם בדברים שלא יוצאים בדיוק כמו שתכננו. כמו שאומר ליאור חורב בספרו "המצפן הפנימי", "המסע האמיתי הוא לא להגיע ליעד, אלא לגלות את עצמך בדרך".
ומה הלאה?
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין מתאכזבת. אבל היום אני יודעת שאכזבה היא לא סוף העולם. היא הזדמנות לצמוח, ללמוד ולהבין את עצמי טוב יותר.
אני מזמינה אתכם לשתף אותי – איך אתם מתמודדים עם פערי ציפיות? מה עובד לכם ומה לא? אולי ביחד נוכל למצוא דרכים חדשות לגשר על התהום הזו, ולהפוך את המסע שלנו למעניין ומשמעותי יותר.
