אני מודה, היו רגעים שבהם הסתכלתי על אמהות אחרות וחשבתי לעצמי: "איך הן עושות את זה?" הבית שלהן נקי, הילדים שלהן לבושים בקפידה, והן? הן תמיד מחייכות, רגועות, ונראות כאילו הן לגמרי בשליטה. ואז אני מסתכלת על הבית שלי, על הכתמים על החולצה של הילד שלי, ועל הרשימה האינסופית של מטלות שלא הספקתי – ומרגישה כמו כישלון אחד גדול.
זה מוכר למישהי?
פעם קראתי מחקר (של ד"ר ברנה בראון, אם כבר שואלים, כן, אותה אחת שאומרת שחולשה היא כוח) שאמר שאחד המקורות העיקריים לחרדה ולדיכאון אחרי לידה הוא הפער בין הציפיות שלנו מהאימהות לבין המציאות. ואז הבנתי משהו: אולי הבעיה היא לא בי, אלא בציפיות עצמן.
אז היום, אני רוצה לדבר על האימהות הלא-מושלמת. על הלכלוך, על הבכי, על הבלגן. על הרגעים שבהם אנחנו מרגישות שאנחנו פשוט לא מצליחות לעמוד בזה. ועל הדרך לגלות את הכוח והיופי דווקא שם, בחוסר המושלמות הזאת.
אז מה זה בעצם אומר להיות "אמא לא מושלמת"?
שאלה טובה. זה לא אומר להיות אמא גרועה. ממש לא. זה אומר להיות אמא אמיתית. אמא שמודה שיש לה ימים טובים ויש לה ימים פחות טובים. אמא שלפעמים צועקת, שלפעמים מתעצבנת, ושלפעמים פשוט רוצה לברוח לאי בודד.
האמת? כולנו שם, רק לא כולנו מודות בזה.
לי לקח זמן להבין את זה. הרגשתי שאני חייבת להיות סופר-אמא. זאת שמכינה ארוחות בריאות ומזינות, זאת שמשחקת עם הילדים שעות, זאת שתמיד סבלנית ומבינה. אבל אז הבנתי שמשהו חייב להשתנות. כי הייתי מותשת, חסרת סבלנות, ולא שמחה בכלל.
הפרפקציוניזם הורג אותנו, לאט ובטוח.
התחלתי לעשות שינויים קטנים. למדתי להגיד "לא" לדברים שלא באמת חשובים. הפסקתי להשוות את עצמי לאמהות אחרות ברשתות החברתיות (אגב, טיפ זהב: תעשו אנפולואו לכל חשבון שגורם לכם להרגיש רע עם עצמכם). התחלתי להקדיש זמן לעצמי – אפילו חמש דקות של נשימות עמוקות יכולות לעשות פלאים.
אבל רגע, מה עם הילדים? זה לא אגואיסטי לחשוב על עצמי?
אני חושבת שזה בדיוק הפוך. כשאנחנו דואגות לעצמנו, אנחנו הופכות להיות אמהות טובות יותר. כשאנחנו שמחות ומאושרות, אנחנו יכולות להעניק יותר אהבה ותמיכה לילדים שלנו.
זה קצת כמו במטוס – קודם שמים את מסכת החמצן על עצמנו, ורק אחר כך על הילדים.
אני זוכרת פעם אחת שהייתי ממש מותשת. הילד שלי היה חולה, לא ישנתי כל הלילה, והייתי צריכה להספיק מלא דברים בעבודה. בסוף היום, פשוט התיישבתי על הספה והתחלתי לבכות. הילד שלי ניגש אליי, חיבק אותי, ואמר: "אמא, זה בסדר לבכות."
באותו רגע הבנתי משהו חשוב. הילדים שלנו לא צריכים אותנו מושלמות. הם צריכים אותנו נוכחות. הם צריכים אותנו אוהבות, תומכות, ומבינות. והם צריכים אותנו גם כשאנחנו לא מצליחות להיות כאלה.
מאיפה לוקחים השראה?
האמת? מהחיים עצמם. מלראות את השכנה שלי משחקת כדורגל עם הילדים שלה בחצר (גם אם הדשא לא מכוסח), מלשמוע את חברה שלי צוחקת על הפדיחות שלה בפגישת הורים, מלקרוא בלוג של אמא שמודה שהיא שונאת להכין ארוחות ערב (כי גם אני!).
השראה נמצאת בכל מקום, רק צריך לפתוח את הלב.
אז מה עושים מכאן? אני לא יודעת. אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אני עדיין מרגישה שאני לא מספיק טובה לפעמים.
אבל אני יודעת דבר אחד: אני לא לבד. וגם את לא.
כולנו במסע הזה ביחד. ואולי, דווקא בחוסר המושלמות הזאת, אנחנו יכולות למצוא את הכוח, את היופי, ואת השמחה האמיתית של האימהות.
אז מה דעתכן? שתפו אותי בתגובות – מה הקושי הכי גדול שלכן באימהות, ומה עוזר לכן להתמודד איתו? אני כאן כדי להקשיב.
