אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על התחושה הזו, כשאתן יושבות מול המסך, עמוסות במשימות, מיילים, התראות – והמוח פשוט... מסרב לשתף פעולה. הוא כאילו תקוע באיזה באפר אינסופי, נכון? אני מכירה את זה כל כך טוב. פעם, הייתי משוכנעת שהבעיה היא בי, שאני פשוט לא מספיק חכמה או מאורגנת. אבל אז הבנתי משהו: הבעיה היא לא אנחנו, אלא השיטה. או יותר נכון, היעדר שיטה.
אני זוכרת את התקופה אחרי הלידה של הבכור שלי. וואו, המוח שלי היה כמו מסננת לחלב אם! ניסיתי נואשות לזכור סיסמאות, שמות של אנשים, שלא לדבר על פגישות חשובות. הרגשתי שאני מאבדת את זה. ואז, ממש במקרה, נתקלתי במאמר על ארמון הזיכרון. ארמון מה? חשבתי לעצמי. זה נשמע כמו משהו מספרי פנטזיה, לא פתרון למוח עמוס של אמא טרייה.
אבל הייתי נואשת. אז התחלתי לחקור. ומה שגיליתי שינה לי את החיים. לא פחות.
ארמון הזיכרון, או שיטת המיקומים, היא טכניקה עתיקה שבה אתם יוצרים לעצמכם "ארמון" דמיוני – מקום שאתם מכירים היטב, כמו הבית שלכם, או הדרך לעבודה. ואז, אתם ממקמים בתוך הארמון הזה אסוציאציות חזקות ויזואליות לדברים שאתם רוצים לזכור. נשמע מוזר? תאמינו לי, זה עובד.
לדוגמה, אם אני צריכה לזכור לקנות חלב, לחם וביצים, אני יכולה לדמיין פרה ענקית שופכת חלב על דלת הכניסה, כיכר לחם ענקית יושבת על הספה, וביצה ענקית בוקעת בסלון. כמה שיותר משונה, יותר טוב! כי המוח שלנו זוכר טוב יותר דברים יוצאי דופן.
אבל רגע, לפני שאתן רצות לבנות לעצמכן ארמון זיכרון, אני רוצה להגיד משהו חשוב. אין פתרונות קסם. מה שעובד בשבילי, לא בהכרח יעבוד בשבילכן. וזה בסדר גמור. העניין הוא למצוא את השיטה שמתאימה למוח שלכן.
אז מה עוד אפשר לעשות?
אחת התובנות הכי משמעותיות שקיבלתי הגיעה ממחקר של ברנדון בסט, פסיכולוג קוגניטיבי מאוניברסיטת וושינגטון. הוא טען שמה שאנחנו תופסים כ"זיכרון גרוע" הוא לרוב פשוט אי-תשומת לב. (Best, B. (2015). Attention and Memory: An Integrated Framework. Oxford University Press.) וואו. זה פגע לי כמו סטירה מצלצלת. כמה פעמים אני עושה דברים על אוטומט, בלי באמת להיות נוכחת?
אז התחלתי לתרגל מיינדפולנס. לא בצורה קיצונית, כן? אבל לקחת כמה רגעים ביום לנשום עמוק, להתמקד במה שאני עושה כאן ועכשיו. וזה עשה פלאים. פתאום, התחלתי לזכור דברים יותר טוב, פשוט כי הייתי יותר מרוכזת.
ואם כבר מדברים על מיינדפולנס, הנה תרגיל קטן שאני אוהבת לעשות:
- "הפסקת חושים": עצמו את העיניים לכמה שניות, שימו לב לצלילים סביבכם, לריחות, למגע של הבגדים על העור. זה עוזר לנקות את הראש ולהתמקד.
אבל האמת היא, שלפעמים, גם עם כל השיטות האלה, המוח פשוט עמוס מדי. וזה בסדר גמור! אנחנו לא רובוטים. מותר לנו לשכוח דברים. השאלה היא, איך אנחנו מתמודדות עם זה?
אני למדתי לקבל את זה שאני לא מושלמת. אני משתמשת באפליקציות תזכורות, אני כותבת הכל ביומן, ואני מבקשת עזרה כשאני צריכה. וכן, לפעמים אני עדיין שוכחת דברים. אבל זה כבר לא מוריד לי את הביטחון. כי אני יודעת שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה.
אגב, אתן יודעות מה עוד עוזר לזיכרון? שינה! אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו משהו שאומרים לנו כל הזמן. אבל תאמינו לי, זה אמיתי. מחקרים מראים ששינה מספיקה חיונית לחיזוק הזיכרון וללמידה. (Rasch, B., & Born, J. (2013). About sleep's role in memory. Physiological Reviews, 93(2), 681-766.) אז תעשו לעצמכן טובה, ותלכו לישון קצת יותר מוקדם.
אז מה בעצם למדנו כאן?
- שיטות זיכרון הן כלי, לא מטרה: הן צריכות לשרת אתכן, לא להפך.
- תשומת לב היא המפתח: תהיו נוכחות ברגע, תתרגלו מיינדפולנס.
- קבלה עצמית היא חיונית: מותר לכן לשכוח דברים. אתן לא מושלמות.
- שינה היא סופר-פאוור: תישנו מספיק, זה עושה פלאים למוח.
ואולי, התובנה הכי גדולה שלי היא שהמוח שלנו הוא לא מחשב. הוא לא נועד לאחסן כמויות אינסופיות של מידע. הוא נועד לחשוב, ליצור, להרגיש, להתחבר. אז במקום לנסות לדחוס לתוכו עוד ועוד, אולי כדאי פשוט לתת לו לנשום?
אני יודעת שזה לא פשוט. אני בעצמי עדיין לומדת את זה. אבל אני מאמינה שאם נקדיש קצת זמן לטפל במוח שלנו, הוא יגמול לנו בהרבה יותר מזיכרון טוב. הוא יגמול לנו בחיים מלאים יותר, שמחים יותר, ומחוברים יותר לעצמנו.
אני סקרנית לשמוע – מה השיטות שלכן להתמודד עם מוח עמוס? שתפו אותי בתגובות!
