אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. כולנו שם, נכון? עומדים מול ערימת בגדים בארון, צעצועים של הילדים, או אפילו סתם כל מיני חפצים שאיכשהו התרבו כמו חיידקים בבית. ואז מגיע ה"אבל"... "אבל קיבלתי את זה מסבתא", "אבל זה עלה לי הון", "אבל אולי אני אצטרך את זה מתישהו". תאמינו לי, אני מכירה את הריקוד הזה טוב מדי.
פעם הייתי אלופת העולם באגירה. באמת. אמא שלי הייתה צוחקת שאני שומרת אפילו את האוויר שאני נושמת. אבל משהו קרה. פשוט נחנקתי. הרגשתי שהחפצים שלי מחזיקים אותי, במקום שאני אחזיק אותם. ואז הבנתי – רגשות האשם הם החומר הכי חזק שמדביק אותנו לחפצים שלנו.
אז איך משחררים את האחיזה הזו? זו לא הרצאה על מינימליזם קיצוני, כן? יותר כמו שיחה בין חברות על איך למצוא קצת יותר חופש.
1. האשם שבזיכרון: למה אנחנו מתקשים להיפרד מדברים עם ערך סנטימנטלי?
כולנו שמענו על מארי קונדו ושיטת ה"האם זה מעורר שמחה?". אבל מה קורה כשזה כן מעורר שמחה, אבל גם קצת עצב? או געגוע? או תחושת חובה? כאן נכנס המוח שלנו לפעולה. מחקרים בפסיכולוגיה מראים שחפצים סנטימנטליים קשורים לאזורים במוח האחראים על זיכרון ורגש (למשל, אזור האמיגדלה). אנחנו לא נפרדים מחפץ, אנחנו נפרדים מחלק מהזיכרון עצמו.
אבל הנה הטוויסט: האם החפץ באמת שומר על הזיכרון? או שאנחנו יכולים ליצור זיכרונות חדשים, משוחררים מהעול של האחסון הפיזי?
- הטריק של נעמה: במקום לזרוק ישר, צלמו את החפץ. כתבו עליו סיפור קצר. ככה אתם משמרים את הזיכרון, בלי להחזיק את החפץ. וזה עובד, תאמינו לי!
2. האשם הכלכלי: מה עושים עם דברים שקנינו במיטב כספנו?
אוי, כאן זה כבר כואב. אני זוכרת שקניתי פעם נעליים מטורפות, כאלה שממש התאהבתי בהן בחנות. אבל אחרי פעם אחת, הן פשוט ישבו בארון. כל פעם שראיתי אותן, הרגשתי גם אכזבה וגם אשמה. "איך הוצאתי על זה כל כך הרבה כסף?!"
זו הטיה קוגניטיבית שנקראת "הטיית העלות השקועה" (Sunk Cost Fallacy). אנחנו ממשיכים להחזיק משהו, גם אם הוא כבר לא משרת אותנו, רק בגלל שכבר השקענו בו.
- התובנה המפתיעה: הכסף כבר הלך. אין מה לעשות. להמשיך להחזיק את החפץ לא יחזיר אותו. להיפך, זה רק יגרום לנו להרגיש רע יותר.
- הפתרון הפרקטי: מכרו את זה! תנו את זה! תתרמו את זה! לפחות מישהו אחר יהנה מזה, והאשמה תתחלף בתחושת נתינה.
3. האשם של ה"מה אם": מה אם אני אצטרך את זה מתישהו?
הפחד הזה הוא אולי הכי נפוץ. יש לי חברה שבטוחה שאם היא תיפטר מהמכונת תפירה שלה, ברגע שהיא תזדקק לה, היא לא תמצא אחת אחרת. זה נשמע לכם מוכר?
האמת היא, שאנחנו חיים בעולם של שפע. כמעט כל דבר אפשר לקנות שוב, לשאול מחבר, או למצוא יד שנייה.
- השאלה הקשה: כמה מקום ותשומת לב החפץ הזה תופס בחיים שלכם? האם הוא שווה את זה?
4. איך להפוך את השחרור להזדמנות?
אוקיי, אז הבנו איך להילחם ברגשות האשם. אבל מה אם נהפוך את זה לחוויה חיובית? מה אם נפסיק להסתכל על זה כעל "לזרוק דברים", ונתחיל להסתכל על זה כעל "לפנות מקום לדברים חדשים"?
אני זוכרת אחרי שסיימתי סוף סוף למיין את הארון שלי, פתאום הייתה לי אנרגיה לעשות דברים אחרים. התחלתי לצייר, יצאתי יותר עם חברים, סתם כי היה לי יותר מרחב נשימה בחיים.
- המחשבה לדרך: כל חפץ שאתם משחררים הוא הזדמנות למשהו חדש. אולי זה זמן פנוי, אולי זה כסף, אולי זה שלווה נפשית.
אז מה הלאה?
בסופו של דבר, להיפטר מדברים זה לא רק עניין של סדר וארגון. זה עניין של לשחרר את עצמנו מהעול של העבר, ולאפשר לעצמנו לחיות בהווה.
אני עדיין לא מושלמת בזה, כן? עדיין יש לי כמה פינות בבית שאני צריכה לטפל בהן. אבל אני משתפרת, וזה מה שחשוב.
עכשיו תורכם. איזה חפץ הכי קשה לכם להיפרד ממנו? ומה אתם הולכים לעשות איתו? אני ממש רוצה לשמוע!
