אני מודה, היו תקופות שהסתכלתי על בתים מסודרים להפליא בתערובת של קנאה וחוסר אמון. איך הן עושות את זה?! חשבתי לעצמי, הרי גם לי יש 24 שעות ביממה, ואני בקושי מספיקה לנשום. חשדתי בקונספירציה. רובוטים סודיים? עוזרת בית במשרה מלאה שמגיעה לפני שאני מתעוררת?
ואז, אחרי שנים של מאבק עיקש (וקצת נואש) בערימות הכביסה והצעצועים, הבנתי משהו: הסדר הוא לא רק עניין של שיטות. זה עניין של השקפת עולם, של סדרי עדיפויות, וכן – לפעמים, גם של להודות שצריך קצת עזרה.
אבל רגע, מאיפה מתחילים באמת?
ניסיתי הכל. שיטת קון-מארי (שעבדה לי מצוין... לשבוע), אתגר 30 הימים לבית נקי (שהפך לאתגר 365 הימים לבית כאוטי), ואפילו צפיתי בסדרות ניקיון בטירוף (ולא, זה לא גרם לי לקום לנקות).
האמת? שום שיטה לא עבדה לאורך זמן. למה? כי לא הבנתי את המהות. ואולי כי ציפיתי שאיזה קסם יקרה ופתאום הכל יסתדר מעצמו. מצטערת לבאס, אבל אין קסמים.
אבל יש משהו אחר, משהו עמוק יותר. גיליתי את זה דרך מחקר שקראתי על פסיכולוגיה של סדר וארגון (כן, יש דבר כזה!). פרופסור ג'ודית מאייר, בספרה "The Happy Home", טוענת שהסדר החיצוני שלנו משקף את הסדר הפנימי שלנו. (Judith Mayer, "The Happy Home: Simple Habits for a Joyful Life," 2018). במילים אחרות, אם הראש שלנו מבולגן, סביר להניח שגם הבית שלנו ייראה ככה.
אז מה עושים עם זה?
התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות:
- מה באמת חשוב לי?
- על מה אני מוכנה לוותר?
- מה גורם לי להרגיש טוב?
ואז הגיע רגע המפנה. הבנתי שאני מבלה יותר מדי זמן בסידור דברים שאני בכלל לא צריכה או אוהבת. הבית שלי הפך למחסן של "מה אם" ו"אולי".
הסוד הראשון: להיפטר מהעודף
זו אולי נשמעת כמו קלישאה, אבל זה עובד. באמת. התחלתי בקטן – מגירה אחת, מדף אחד, פינה אחת. זרקתי, תרמתי, מכרתי. בהתחלה כאב לי, אבל אחר כך הרגשתי הקלה עצומה.
קטנה, אני יודעת, אבל משמעותית.
זה לא רק פיזי, זה גם מנטלי. כשיש פחות דברים, יש פחות הסחות דעת, פחות עומס. פתאום היה לי יותר מקום לנשום, יותר מקום לחשוב, יותר מקום לחיות.
הסוד השני: ליצור הרגלים קטנים וקבועים
אוקיי, אז נפטרנו מהעודף. עכשיו מה? איך שומרים על הסדר?
התשובה, כך גיליתי, נמצאת בהרגלים קטנים וקבועים. לא משימות גרנדיוזיות של ניקיון סוף שבוע, אלא פעולות קטנות שאפשר לשלב בשגרה היומיומית.
למשל:
- לסדר את המיטה כל בוקר.
- לשטוף כלים מיד אחרי הארוחה.
- להחזיר כל דבר למקום שלו אחרי השימוש.
נשמע פשוט? אולי. אבל זה דורש משמעת עצמית. ופה נכנס לתמונה הסוד השלישי.
הסוד השלישי: להיות סלחנית כלפי עצמך
האמת? לא תמיד מצליחים. יש ימים שהבית נראה כמו אחרי מלחמה, ואני פשוט קורסת על הספה עם כוס יין. וזה בסדר.
הסוד הוא לא לשאוף לשלמות, אלא להתקדם. לא להלקות את עצמך על הכישלונות, אלא ללמוד מהם.
למה אני אומרת את זה? כי גם אני נפלתי בפח הזה. חשבתי שאם אני לא מצליחה לשמור על הבית שלי מושלם כל הזמן, אז אני כישלון. וזה פשוט לא נכון.
והנה תובנה שאולי תפתיע אתכן:
סדר מושלם הוא לא תמיד סימן לחיים מושלמים. לפעמים, הוא סימן לחיים חסרי חיים.
אני זוכרת שקראתי ראיון עם מעצבת הפנים, שרה שנון, שטענה שבית צריך להיות משקף של מי שגר בו, ולא תצוגה סטרילית של מגזין עיצוב. (Sarah Shannon, "Home is Where the Heart Is," Interior Design Magazine, 2020). זה תפס אותי חזק.
היום, הבית שלי לא תמיד מסודר. אבל הוא תמיד נקי, הוא תמיד נעים, והוא תמיד משקף את מי שאנחנו. ויותר חשוב מזה – הוא מקום שאני שמחה לחזור אליו כל יום.
אז מה למדנו? הסדר הוא לא רק עניין של שיטות, הוא עניין של השקפת עולם. הוא עניין של להיפטר מהעודף, ליצור הרגלים קטנים וקבועים, ולהיות סלחנים כלפי עצמנו.
ואם אתן שואלות אותי, הסוד הכי גדול הוא פשוט להפסיק לנסות להיות מושלמות. תאמינו לי, זה משחרר. ועוזר לבית להישאר קצת יותר מסודר.
אבל רגע לפני סיום, יש לי שאלה אליכן: מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות כבר היום כדי להפוך את הבית שלכן למקום נעים יותר? שתפו אותי בתגובות!
