היי, נעמה כאן. תקשיבו, יש משהו שאני חייבת לשתף אתכם, משהו שהפך לי את החיים. זה התחיל לפני כמה שנים, כשהייתי בטוחה שאני סופר-וומן. עבודה, לימודים, חברים, משפחה, תחביבים – הכל, בו זמנית, ובמלוא המרץ. נשמע מוכר?
הייתי גאה ביכולת שלי "לתמרן" בין הכל. אבל האמת? הייתי מותשת. ממש, אבל ממש מותשת. הכל היה חצי אפוי, חצי מושקע, וחצי שמח. ואז נתקלתי במחקר (כן, המחקרים האלה שגורמים לנו לעצור ולחשוב) שהראה חד משמעית: מולטי-טאסקינג זה מיתוס.
האמת, כעסתי. איך יכול להיות? אני מצליחה לעשות הכל, לא? אז זהו, שלא. המוח שלנו פשוט לא בנוי לעיבוד מקביל של מידע. הוא עובר מהר בין משימות, אבל משלם על זה מחיר עצום. מחיר של טעויות, לחץ, ושחיקה.
אבל מה שאני באמת רוצה שתחשבו עליו זה - מה המחיר הרגשי? האם אתן באמת שם, ברגע, כשאתן מדברות עם חברה, או שחצי מהראש שלכן תקוע במייל מהעבודה? האם אתם באמת מקשיבים לילדים שלכם, או שאתם רק מחכים שהם יסיימו לדבר כדי שתוכלו לחזור לווטסאפ?
זה העניין, נכון? מולטי-טאסקינג גורם לנו לפספס את החיים. הוא גורם לנו להיות חצי נוכחים, חצי שמחים, חצי חיים. וזה פשוט חבל.
אז מה עושים? אני מציעה להתחיל בקטן. לבחור משימה אחת, ולהתרכז בה לגמרי. לכבות את ההתראות, לשים את הטלפון בצד, פשוט להיות שם. תנסו את זה, מבטיחה שתופתעו.
הנה משהו קטן להתחיל איתו:
אני גיליתי את זה דרך ספר מדהים של קאל ניופורט, "Deep Work". הוא מדבר על היכולת להתרכז במשימה אחת, בלי הסחות דעת, במשך זמן ממושך. זה לא קל, אבל זה משנה חיים. (ניופורט, Cal. Deep Work: Rules for Focused Success in a Distracted World. Grand Central Publishing, 2016.)
אבל תגידו, זה לא קצת פריבילגיה? מה עם אמהות עובדות, סטודנטים, אנשים עם עבודות לחוצות? זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי! ואז הבנתי שגם 5 דקות של ריכוז עמוק שוות יותר משעה של מולטי-טאסקינג מפוזר. זה לא חייב להיות מושלם, זה חייב להיות נוכח.
אני למדתי את זה בדרך הקשה. הייתי יושבת מול המחשב, עובדת על מצגת, תוך כדי מענה למיילים, שיחות עם חברות, וגם קצת אינסטגרם (כי חייבים הפסקה, לא?). ובסוף? המצגת הייתה בינונית, המיילים מלאי טעויות, החברות הרגישו שלא הקשבתי, וגם האינסטגרם לא היה מספיק מספק.
אבל כשניסיתי להתמקד רק במצגת, לכבות את כל ההסחות, פתאום הרעיונות זרמו, הטקסטים היו חדים, והמצגת הייתה פשוט טובה. זה היה כמו קסם.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד.
רגע, לא הכל שחור ולבן...
אני לא אומרת שצריך לחיות במערה בלי טלפון. אבל אני כן אומרת שצריך להיות מודעים לבחירות שלנו. לשאול את עצמנו: האם אני באמת צריכה לעשות הכל ביחד? או שאני יכולה לבחור משימה אחת, ולהקדיש לה את כל תשומת הלב שלי?
זה גם לא עניין של להיות מושלם. אני עדיין חוטאת מדי פעם למולטי-טאסקינג. אבל עכשיו אני יודעת לזהות את זה, ולחזור למסלול.
הנה עוד תובנה מפתיעה: מחקרים מראים שההפסקות הקטנות האלה, של לכאורה "בריחה" מהמשימה, יכולות דווקא לשפר את הריכוז שלנו. אבל רק אם הן מתוכננות ומודעות. (Ariga, A., & Lleras, A. (2011). Brief and rare mental ‘breaks’ keep you focused: Deactivation and reactivation of task goals preempt vigilance decrements. Cognition, 118(3), 439-443.) זאת אומרת, לא סתם גלילה אינסופית באינסטגרם, אלא הליכה קצרה, מדיטציה של 5 דקות, או אפילו סתם בהייה בחלון.
משהו שבאמת עזר לי זה טכניקת פומודורו - עבודה של 25 דקות מרוכזות, ואז הפסקה של 5 דקות. זה נשמע פשוט, אבל זה משנה את כל המשחק.
אני רוצה להזמין אתכן לעשות ניסוי קטן. במשך שבוע, נסו להתרכז במשימה אחת בכל פעם. שימו לב איך אתן מרגישות. שימו לב איך זה משפיע על התפוקה שלכן. שימו לב איך זה משפיע על היחסים שלכן.
אני מבטיחה לכן, אתן תופתעו.
מה דעתכן? מוכנות לנסות? אני ממש רוצה לשמוע איך זה עובד בשבילכן. שתפו אותי בתגובות!
