אני מודה, גם לי לקח זמן להבין את זה. תמיד אהבתי חפצים. לא סתם חפצים, כן? כאלה עם סיפור, עם זיכרון, עם נשמה. הבית שלי תמיד היה מלא בהם, כמו גלריה קטנה של החיים שלי. אבל אז, משהו התחיל להציק. הרגשתי שאני טובעת בתוך כל הדברים האלה, שהם שואבים ממני אנרגיה במקום לתת לי אותה.
הסתכלתי מסביב, ופתאום ראיתי לא אוסף, אלא עומס. כאב לי הלב לוותר על כלום, אבל גם כאב לי לחיות ככה. ואז שמעתי על מינימליזם.
האמת? הייתי סקפטית. איך אפשר לצמצם את החיים שלי לכמה חפצים בודדים? הרי כל אחד מהם הוא חלק ממני! אבל משהו בתפיסה הזו סיקרן אותי, והחלטתי לבדוק את זה לעומק.
אז איך עושים מינימליזם כשאתה אוהב חפצים? זה אפשרי בכלל? התשובה היא כן, אבל זה דורש שינוי תודעתי קטן, וזה היופי - זה לא גורף, זה אישי.
מינימליזם הוא לא מספר, הוא כוונה.
הבנתי שהמינימליזם שאני מחפשת הוא לא ספירה של חפצים, אלא חיפוש אחר משמעות. הוא לא קשור לכמה דברים יש לי, אלא למה הדברים האלה עושים לי. האם הם תומכים בערכים שלי, בשמחה שלי, במטרות שלי?
אחד המקורות שהכי עזרו לי להבין את זה היה הספר "Goodbye, Things" של Fumio Sasaki. הוא לא מנסה לשכנע אותך להיפטר מכל מה שיש לך, אלא מציע נקודת מבט חדשה על הקשר שלך עם חפצים. ססקי טוען שלפעמים אנחנו נאחזים בדברים כי אנחנו חוששים מה יחשבו עלינו, או כי אנחנו חושבים שהם יגדירו אותנו. אבל האמת היא שהדברים האלה רק מעכבים אותנו.
אבל רגע, איך מיישמים את זה בפועל? ניסיתי כמה שיטות, חלקן הצליחו יותר, חלקן פחות. אחת השיטות שהכי עזרו לי היא "שאלת שלושת השאלות":
- האם אני אוהבת את זה?
- האם אני משתמשת בזה?
- האם זה משרת מטרה חשובה בחיי?
אם התשובה לאחת מהשאלות היא "כן", החפץ נשאר. אם התשובה לכולן היא "לא", הגיע הזמן להיפרד.
אל תבינו אותי לא נכון, זה לא קל. יש דברים שקשה להיפרד מהם גם אם הם לא משרתים מטרה ברורה. למשל, צילומים ישנים, מכתבים, או חפצים שקיבלתי מאנשים שאני אוהבת. אבל גם כאן אפשר למצוא פתרונות יצירתיים. אפשר לסרוק צילומים ומכתבים, לשמור אותם דיגיטלית, או ליצור אלבום דיגיטלי. אפשר לתת לחפצים משמעות חדשה, כמו להפוך בד ישן לשמיכה או תכשיט.
אני זוכרת מקרה ספציפי עם אוסף כוסות התה שלי. ירשתי אותו מסבתא שלי, וכל כוס הייתה מזכירה לי רגע מסוים איתה. אבל האמת היא, שלא השתמשתי בהן כמעט אף פעם. הן פשוט עמדו על המדף ותפסו מקום. אז מה עשיתי? החלטתי לבחור את הכוסות שהכי אהבתי, את אלה שהכי ריגשו אותי, ולתרום את השאר. זה היה קשה, אבל בסופו של דבר הרגשתי הקלה עצומה.
העניין הוא לא להיפטר מהכל, אלא להקיף את עצמך רק במה שחשוב.
אבל הנה משהו שמגלים רק תוך כדי תנועה: מינימליזם הוא לא רק על מה שאתה נפטר ממנו, אלא גם על מה שאתה מכניס הביתה. התחלתי לחשוב פעמיים לפני שאני קונה משהו חדש. האם אני באמת צריכה את זה? האם זה ישרת אותי לאורך זמן? האם זה תואם את הערכים שלי?
מצאתי את עצמי קוראת את הבלוג של Matt D'Avella, במיוחד את הסרטונים שלו על צרכנות מודעת. הוא מדבר על איך חברות משתמשות בפסיכולוגיה כדי לשכנע אותנו לקנות דברים שאנחנו לא צריכים, ואיך אנחנו יכולים להתנגד לזה. זו הייתה תובנה משמעותית, כי הבנתי שחלק גדול מהצורך שלי לקנות דברים נבע מלחץ חברתי ומפרסומות.
אבל גם כאן, זה לא בשחור ולבן. אני עדיין אוהבת לקנות דברים יפים, דברים איכותיים, דברים שגורמים לי שמחה. אבל עכשיו אני עושה את זה בצורה מודעת יותר, בצורה שמכבדת את הסביבה ואת הארנק שלי.
השינוי הכי גדול שחוויתי בעקבות המינימליזם הוא לא רק בבית שלי, אלא גם בראש שלי. הפסקתי לרדוף אחרי דברים, והתחלתי להעריך את מה שכבר יש לי. הפסקתי להשוות את עצמי לאחרים, והתחלתי להתרכז במה שחשוב לי באמת.
מינימליזם הוא לא על ויתור, הוא על בחירה.
אז אם אתם אוהבים חפצים, אבל מרגישים שהם משתלטים לכם על החיים, אל תתייאשו. מינימליזם יכול להיות פתרון גם עבורכם. הוא לא מחייב אתכם לוותר על כל מה שאתם אוהבים, אלא רק לבחור במה שחשוב לכם באמת.
השאלה היא לא "כמה פחות אני יכולה להחזיק?", אלא "כמה יותר אני יכולה להרגיש?".
אולי זה יפתיע אתכם, אבל אני עדיין לא מרגישה שאני "שם". אני עדיין בתהליך של למידה, של גילוי, של ניסוי וטעייה. אבל אני מרגישה שאני בכיוון הנכון. ואני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה.
אז, מה החפץ שאתם הכי מתקשים להיפרד ממנו, ולמה? אשמח לשמוע בתגובות!
