האמת? ישבתי פה מול המסך, בהיתי בו, ופשוט לא ידעתי מאיפה להתחיל. איך בכלל אפשר לדבר על בעיות שחוזרות על עצמן בלי ליפול לקלישאות מעצבנות או להישמע כמו גורו ניו-אייג' ממוחזר?
ואז נזכרתי בראיון שקראתי פעם עם קומיקאי, שאמר שהדרך הכי טובה להבין משהו זה לצחוק עליו. אז הנה, ניסיון ראשון: למה בעיות חוזרות? כי הן אוהבות אותנו? כי אנחנו אוהבים אותן? אולי אנחנו פשוט מזוכיסטים קטנים שמסתתרים מאחורי מסיכה של "אני רק רוצה שיהיה לי טוב"?
אוקיי, צחקנו. אפשר להתקדם.
הפואנטה היא, שזה לא קשור לאהבה או שנאה. זה קשור למשהו הרבה יותר בסיסי: דפוסים. דפוסים שאנחנו בונים לעצמנו, לפעמים בלי לשים לב, והם הופכים להיות כלא זהב כזה. נוח, מוכר, אבל גם מונע מאיתנו לגדול.
לפני כמה שנים, הייתי תקועה במערכת יחסים רעילה. אותו סיפור בדיוק, עם וריאציות שונות. הבחור היה מקסים בהתחלה, ואז...בום. התעלמות, ביקורת, משחקי שליטה. יצאתי, נשבעתי שלעולם לא אחזור על הטעות, ואז...ניחשתם נכון. אותו דבר, רק עם פנים אחרות. הייתי בהלם. איך זה קורה לי שוב?!
ואז, יום אחד, חברה טובה אמרה לי משהו ששינה לי את כל הפרספקטיבה: "נעמה, את לא בוחרת את הגברים האלה. את בוחרת את התחושה שהם נותנים לך. את החוסר ביטחון, את הצורך לרצות, את התקווה הילדותית ש'הפעם זה יהיה שונה'".
זה היה כמו סטירה מצלצלת.
פתאום הבנתי שאני לא קורבן של הנסיבות, אלא שותפה פעילה ביצירת הבעיות שלי. לא כי רציתי, כמובן, אלא כי לא הייתי מודעת לדפוסים שלי. (הנה מקור מעניין בנושא דפוסים: המחקר של ברנה בראון על פגיעות וחוסן. הוא אמנם לא מדבר ישירות על מערכות יחסים, אבל הוא נותן כלים מדהימים להבין את עצמך ברגעים קשים).
אז מה עושים? איך יוצאים מהמעגל השוטה הזה?
קודם כל, מודעות. זה השלב הכי קשה, אבל גם הכי חשוב. צריך לשים לב לדפוסים, לטריגרים, לתחושות שמקדימות את הבעיה. זה יכול להיות יומן, שיחות עם חברים טובים, או טיפול פסיכולוגי. כל מה שעוזר לך להסתכל על עצמך מבחוץ.
אבל רגע, מודעות זה לא מספיק. זה רק חצי מהעבודה.
החצי השני הוא שינוי. שינוי של התגובות שלך, של האמונות שלך, של ההתנהגויות שלך. וזה כבר דורש אומץ. אומץ להגיד "לא" כשכולם אומרים "כן", אומץ להיות פגיעה כשכולם מתחבאים מאחורי חומות, אומץ להאמין בעצמך גם כשאין לך שום הוכחה שאת צודקת.
אני יודעת, זה נשמע מפחיד. אבל תחשבו על זה ככה: מה יותר מפחיד? להישאר תקועים באותו מקום לנצח, או לנסות משהו חדש?
(אגב, כשמדברים על שינוי, אי אפשר להתעלם מהתפקיד של הסביבה. אם את מוקפת באנשים שמחזקים את הדפוסים הישנים שלך, יהיה לך הרבה יותר קשה להשתנות. אז אולי הגיע הזמן לעשות ניקוי רעלים חברתי קטן? סתם חומר למחשבה).
הנה עוד תובנה קטנה: לפעמים, הבעיות חוזרות כי אנחנו לא באמת פתרנו אותן. רק כיסינו אותן בשכבה של איפור. ברחנו, התעלמנו, הדחקנו. אבל הן תמיד שם, מתחת לפני השטח, מחכות לרגע המתאים כדי להתפרץ מחדש.
ואז, אנחנו שואלים את עצמנו: "למה זה קורה לי שוב?!"
אז מה עושים במקום לברוח? מתמודדים. חופרים, מנתחים, בוכים, צוחקים. עושים כל מה שצריך כדי להגיע לשורש הבעיה. זה לא תמיד נעים, אבל זה תמיד שווה את זה. (ספר מעולה בנושא התמודדות עם רגשות קשים: "Radical Acceptance" של טארה בראך).
אבל הנה הקאץ': אין פתרונות קסם. אין נוסחאות מנצחות. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו, את הכלים שלו, את האנשים שיעזרו לו. וזה בסדר גמור. זה אפילו מעולה. כי זה אומר שאתם ייחודיים, שאתם חזקים, שאתם מסוגלים לעצב את החיים שלכם בדיוק כמו שאתם רוצים.
אני יודעת שאני לא נשמעת כמו נעמה אופטימית טיפוסית. אני יודעת שהכל נשמע מסובך ומייאש. אבל תזכרו דבר אחד: אתם לא לבד. כולנו מתמודדים עם בעיות שחוזרות על עצמן. כולנו מחפשים את הדרך לצאת מהמעגל השוטה הזה.
וזה מה שהופך אותנו לאנושיים.
אז, ספרו לי, עם אילו בעיות אתם מתמודדים כרגע? מה הייתם רוצים לשנות? אני באמת רוצה לדעת. אולי ביחד נמצא את הפתרון. או לפחות, נצחק קצת על המצב.
