אז בואי נדבר על זה רגע. על הדחיינות הזאת שכולנו מכירים מקרוב, כמו חברה ותיקה שלא תמיד בא לנו לראות. אני זוכרת תקופות בלימודים, או אפילו בעבודה, שהמשימה הכי קטנה הרגישה כמו טיפוס על האוורסט. למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?
האמת המפתיעה על דחיינות
הדבר הראשון שחשוב להבין הוא שדחיינות היא לא סתם עצלות. אני יודעת, זה מה שכולנו מספרים לעצמנו, אבל האמת היא קצת יותר מורכבת. הרבה פעמים, דחיינות היא מנגנון התמודדות עם רגשות לא נעימים – פחד מכישלון, חוסר ודאות, או אפילו פרפקציוניזם מוגזם.
חשבת על זה פעם?
אני זוכרת תקופה שעבדתי על פרויקט גדול בעבודה, והרגשתי פשוט משותקת. כל פעם שניסיתי להתחיל, מצאתי את עצמי עושה משהו אחר – בודקת מיילים, מסדרת את השולחן, אפילו מנקה את המקלדת! בסופו של דבר, הבנתי שאני פשוט מפחדת לאכזב. הפחד היה כל כך חזק, שהוא גרם לי להימנע מהפרויקט בכל מחיר.
מקורות מחקריים מצביעים על כך שדחיינות קשורה לאזורים במוח האחראים על עיבוד רגשות וקבלת החלטות, ולאו דווקא לאזורים האחראים על עצלות או חוסר מוטיבציה (Steel, P. (2007). The nature of procrastination: A meta-analytic and theoretical review of quintessential self-regulatory failure. Psychological Bulletin, 133(1), 65–94.).
אז איך יוצאים מזה? (כי זה אפשרי!)
אוקיי, אז הבנו למה אנחנו דוחים. עכשיו החלק החשוב – איך מפסיקים?
- תחלקו את המשימה לחלקים קטנים: זה טריק קלאסי, אבל הוא עובד. במקום להסתכל על הפרויקט הענק הזה שמאיים להשתלט על החיים שלכם, תחלקו אותו למשימות קטנות וברורות. למשל, במקום "לכתוב מאמר", תכתבו "למצוא שלושה מקורות מידע".
- חוק 5 הדקות: זה אחד הטיפים שאני הכי אוהבת. תגידו לעצמכן שאתן תעבדו על המשימה רק 5 דקות. רק 5 דקות! הרבה פעמים, אחרי 5 דקות, כבר תהיו בתוך זה, ותמשיכו הלאה.
- תסלחו לעצמכן: כולנו עושים טעויות, וכולנו דוחים דברים לפעמים. במקום להלקות את עצמכן על הדחיינות שלכן, תסלחו לעצמכן ותנסו להתחיל מחדש. כן, זה בסדר גמור.
- תבינו מה מפעיל את הדחיינות שלכן: כמו שאמרנו קודם, דחיינות היא לרוב מנגנון התמודדות עם רגשות. נסו להבין מה הרגשות שמפעילים את הדחיינות שלכן, ותטפלו בהם. אולי אתן מפחדות מכישלון? אולי אתן מרגישות חוסר ודאות?
"הדחיינות היא לא הבעיה, היא התסמין." – תזכרו את זה.
- תחגגו הצלחות קטנות: כל פעם שאתן מסיימות משימה קטנה, תחגגו את זה! תפרגנו לעצמכן, תעשו משהו שאתן אוהבות. זה יעזור לכן לשמור על מוטיבציה. אני, למשל, אוהבת לשתות כוס קפה טובה אחרי שמסיימת משימה קשה.
אבל רגע, מה אם ניסיתי הכל וזה עדיין לא עובד?
אז זה הזמן לחשוב על שינוי סביבה. לפעמים הסביבה שלנו פשוט לא תומכת בעשייה. אולי יש יותר מדי הסחות דעת, או שאנחנו מרגישים לחץ מוגזם. נסו לעבוד במקום אחר – בספריה, בבית קפה, או אפילו בגינה. לפעמים שינוי קטן יכול לעשות הבדל גדול. מחקרים מראים שסביבת עבודה נעימה ותומכת יכולה להפחית משמעותית את רמות הלחץ ולשפר את הפרודוקטיביות (McCoy, J. M., & Evans, G. W. (2005). Physical environment on the nonacademic school setting: Evidence from children's environments. Journal of Environmental Psychology, 25(4), 343-356.).
- הדבר האחרון, וזה חשוב: תהיו נחמדות לעצמכן. דחיינות היא חלק מהחיים, ואנחנו לא מושלמות. תזכרו את זה. תאהבו את עצמכן, ותטפלו בעצמכן.
אז מה עכשיו?
אני מקווה שהמאמר הזה עזר לכן להבין קצת יותר טוב למה אנחנו דוחים משימות, ואיך אפשר להפסיק. אבל הכי חשוב לי שתזכרו שאתן לא לבד. כולנו מתמודדים עם זה, ואנחנו יכולים לעזור אחד לשני.
אז שתפו אותי – מה הטיפ שלכן להתמודדות עם דחיינות? מה עובד בשבילכן? אני ממש אשמח לשמוע!
