אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. שבת בצהריים, השמש חודרת מבעד לתריסים, ריח של קפה טרי באוויר… וטלפון שמצלצל בלי הפסקה. התראות. מיילים. הודעות וואטסאפ. הרגשתי כמו בובה על חוטים, מגיבה באופן אוטומטי לכל צפצוף. זה היה אמור להיות זמן איכות, אבל הפך למרדף בלתי פוסק אחרי גירויים חיצוניים.
מכירה את זה?
אז שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: האם באמת ככה אני רוצה לחיות? האם החיים שלי אמורים להיות מוגדרים על ידי התראות? התשובה, כמובן, הייתה "לא".
אבל איך יוצאים מזה? איך עוברים מחיים של תגובה פסיבית לחיים של בחירה מודעת? איך מפסיקים לרצות לרצות לרצות את כולם ולהתחיל לרצות את עצמך?
(רמז: זה לא קשור למחוק את כל האפליקציות מהטלפון).
מה הבעיה עם התראות, בעצם?
אנחנו חיים בעידן שבו הכל מעוצב כדי לתפוס את תשומת הלב שלנו. מאמריקה, פרופסור גלוריה מארק מאוניברסיטת קליפורניה באירוויין, חקרה את ההשפעות של הפרעות דיגיטליות על הפרודוקטיביות והרווחה. היא מצאה שכל הסחת דעת דיגיטלית לוקחת בממוצע כ-23 דקות לחזור לריכוז מלא במשימה המקורית. 23 דקות! תחשבו כמה זמן אנחנו מבזבזים רק על לחזור לפוקוס.
אבל זה לא רק עניין של פרודוקטיביות. התראות גורמות לנו לתחושה כרונית של לחץ, חרדה ותלות. הן מעוררות בנו דופמין, אותו הורמון שגורם לנו להרגיש טוב, אבל באופן זמני וממכר. זה קצת כמו לאכול ג'אנק פוד – נעים ברגע הראשון, אבל משאיר אותנו מרוקנים ומתוסכלים אחר כך.
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאני חייבת לענות לכל מייל תוך דקות. הרגשתי שאם לא אעשה את זה, אני לא מקצועית, לא יעילה, לא מספיק טובה. אבל מהר מאוד הבנתי שזה מרוקן אותי מאנרגיה ויצירתיות.
הטעות הנפוצה שאנחנו עושות (ומה לעשות במקום)
אחת הטעויות הכי נפוצות שאנחנו עושות היא לחשוב שאם רק נתכנן יותר טוב, נספיק יותר ונשתלט על הכאוס, אז נהיה מאושרות. אנחנו מנסות להכניס עוד ועוד דברים ללו"ז שלנו, מצפות שזה יגרום לנו להרגיש יותר בשליטה.
אבל האמת היא שהמאמץ הזה רק מגביר את הלחץ. הפתרון הוא לא לתכנן יותר, אלא לתכנן פחות. לבחור באופן מודע במה אנחנו רוצות להשקיע את הזמן והאנרגיה שלנו.
כן, אני יודעת מה את חושבת: "אבל איך אפשר לתכנן פחות? יש לי כל כך הרבה דברים לעשות!"
אני מבינה אותך. אבל תחשבי על זה רגע: כמה מהדברים שאת עושה הם באמת הכרחיים? כמה מהם את עושה כי את מרגישה שאת "צריכה"?
הסוד הוא בסדרי העדיפויות (ולא, זה לא מה שאת חושבת)
כולנו שמענו על חשיבות סדרי העדיפויות. אבל מה אם אספר לך שרובנו עושות את זה לא נכון?
במקום להתמקד במה הכי דחוף או חשוב מבחינה חיצונית, תתחילי לשאול את עצמך מה הכי חשוב לך מבחינה פנימית. מה הדברים שגורמים לך להרגיש חיות, מלאות אנרגיה, מסופקות?
אחד המקורות שהשפיעו עליי מאוד היה הספר "The Power of Full Engagement" של ג'ים לואהר וטוני שוורץ. הם מדברים על כך שהאנרגיה שלנו היא משאב מוגבל, ושאנחנו צריכים לנהל אותה בתבונה. זה אומר לא רק לתת לעצמנו הפסקות, אלא גם להשקיע את האנרגיה שלנו בדברים שבאמת ממלאים אותנו.
מבחינתי, זה אומר להתחיל את הבוקר בלי טלפון, עם קפה טוב וקצת זמן שקט לעצמי. זה אומר לקבוע פגישות עם חברות טובות, גם אם זה אומר לוותר על משהו אחר. זה אומר ללכת לשיעור יוגה, גם אם אני מרגישה שאין לי זמן.
וכן, זה אומר גם להגיד "לא" לדברים שלא מתאימים לי, גם אם זה קשה.
אז מה השורה התחתונה? להפסיק לחיות בהתראות ולהתחיל לחיות בכוונה זה לא עניין של ניהול זמן, אלא של ניהול אנרגיה. זה עניין של בחירה מודעת במה אנחנו רוצות להשקיע את החיים שלנו.
ואם את עדיין סקפטית…
אני יודעת, זה נשמע אולי קצת יומרני. "לחיות בכוונה"? מי אני שאדבר על זה? הרי גם אני נאבקת בזה כל יום.
אבל אני מאמינה שאם רק נתחיל לשים לב לדברים הקטנים, אם רק נשאל את עצמנו את השאלות הנכונות, נוכל ליצור שינוי אמיתי.
אז קחי נשימה עמוקה, הסתכלי סביבך, ותשאלי את עצמך: מה הדבר האחד הזה, הקטן, שאני יכולה לעשות היום כדי לחיות יותר בכוונה?
אני באמת סקרנית לדעת. שתפי אותי בתגובות!
