האמת? תמיד קצת קינאתי באנשים האלה שיכולים לזרוק דברים בלי למצמץ. אני? אני מסוגלת להרגיש אשמה על זוג גרביים עם חור. הזוי, אני יודעת. אבל אחרי שנים של ניסיונות כושלים ושיטות "סדר" שלא עבדו, הבנתי משהו חשוב.
אז מה השתנה? ובכן, הפסקתי להילחם ברגשות שלי והתחלתי להקשיב להם.
ההתחלה: האשמה הקמאית והמזוודה המסתורית
זה התחיל עם מזוודה ישנה שקיבלתי מסבתא שלי. מזוודה יפהפייה, מעור אמיתי, אבל כבדה ומסורבלת בטירוף. היא שכבה אצלי במחסן שנים, וכל פעם שניסיתי להיפטר ממנה, משהו עצר אותי. הרגשתי שאני זורקת חלק מסבתא שלי, מההיסטוריה המשפחתית.
היום אני יודעת שזה נקרא "ערך סנטימנטלי", אבל אז זה פשוט גרם לי להרגיש חרא.
אז מה עשיתי? קראתי על זה. הרבה. גיליתי שאני לא לבד. פרופ' רנדי פרוסט, פסיכולוג וחוקר כפייתיות אגירה, טוען בספרו "Stuff: Compulsive Hoarding and the Meaning of Things" שאנשים נוטים לייחס לחפצים משמעות רגשית עמוקה, הקשורה לזיכרונות, זהות ותחושת ביטחון. זה נשמע מוכר, לא?
אבל זה לא פתר את הבעיה. עדיין לא יכולתי לזרוק את המזוודה.
ואז, יום אחד, הבנתי. סבתא שלי לא רצתה שאני אשמור על המזוודה. היא רצתה שאני אשמור על הזיכרון שלה.
התובנה המפתיעה: מה אנחנו באמת שומרים?
הבנתי שאני לא צריכה את המזוודה כדי לזכור את סבתא שלי. יש לי תמונות, סיפורים, רגעים משותפים. המזוודה היא רק חפץ.
החפץ הוא לא הזיכרון. הוא רק תזכורת.
ברגע שהבנתי את זה, יכולתי לשחרר. תרמתי את המזוודה לחנות יד שנייה, וזה הרגיש לי טוב. לא מושלם, אבל הרבה יותר טוב.
אבל רגע, זה לא הסוף. זה רק ההתחלה.
השיטה שלי, או: איך הפכתי ממחסנאית כפייתית למינימליסטית שאוהבת את החיים (פחות או יותר)
אני לא אגיד לכם שיש לי שיטה מושלמת. אין דבר כזה. אבל יש כמה דברים שעבדו בשבילי ועזרו לי להיפטר מחפצים בלי רגשות אשם.
- שאלו את עצמכם את השאלה הזאת (וזאת באמת השאלה החשובה): "האם החפץ הזה משרת אותי היום?" לא לפני שנה, לא בעוד שנה. היום. אם התשובה היא "לא", זה סימן טוב להתחיל לשקול פרידה.
- חוק ה-20 שניות: אם אתם מתלבטים לגבי חפץ, תנו לעצמכם 20 שניות להחליט. זה קצת אכזרי, אני יודעת, אבל זה עוזר להימנע מניתוח יתר שרק מעצים את רגשות האשם. קרה לי לא פעם שפשוט זרקתי דברים לפח תוך כדי, ואז… כלום! לא קרה כלום. הסתדרתי מצוין.
- האומנות של הפרידה הזמנית: אם אתם ממש לא מסוגלים לזרוק משהו, שימו אותו בקופסה נפרדת. תסמנו את התאריך ותכתבו "לשימוש עתידי". אחרי שישה חודשים, אם לא פתחתם את הקופסה, תתרמו אותה.
- תמצאו בית חדש: לתרום דברים זה הרבה יותר קל מלזרוק אותם. זה נותן תחושה שהחפץ עובר למישהו שצריך אותו, ולא סתם מתבזבז. היום יש כל כך הרבה אפשרויות – עמותות, חנויות יד שנייה, קבוצות בפייסבוק.
- תזכרו: אתם לא החפצים שלכם. אולי זה נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. הזהות שלכם לא מוגדרת על ידי הדברים שאתם מחזיקים. אתם יותר מזה.
אבל רגע, מה עם המתנות?
אה, המתנות. זה סיפור בפני עצמו. כולנו קיבלנו מתנות שלא אהבנו, אבל אנחנו מרגישים מחויבים לשמור אותן.
אז מה עושים?
קודם כל, זכרו שזו המתנה שלהם, לא הבעיה שלכם. הם נתנו לכם את המתנה מתוך כוונה טובה, אבל זה לא אומר שאתם צריכים לסבול ממנה לנצח.
הנה כמה אפשרויות:
- תתרמו אותה: מישהו אחר ישמח לקבל אותה.
- תמכרו אותה: תרוויחו קצת כסף.
- תמחזרו אותה: תהפכו אותה למשהו חדש.
- תתנו אותה כמתנה למישהו אחר: רק תוודאו שהוא באמת רוצה אותה.
אבל הכי חשוב? תהיו כנים עם עצמכם. אם אתם לא אוהבים את המתנה, אל תשמרו אותה רק בגלל רגשות אשם.
כאן אני רוצה להכניס קצת מדע: מחקר של אוניברסיטת מינסוטה הראה שלעומס חפצים בבית יש קשר ישיר לרמות סטרס גבוהות יותר ולתחושת חוסר אונים. אז בעצם, כשאתם משחררים חפצים, אתם משחררים גם קצת סטרס.
אז מה הלאה?
המסע להיפטר מחפצים בלי רגשות אשם הוא מסע אישי. אין פתרון אחד שמתאים לכולם. אבל אני מקווה שהטיפים שלי עזרו לכם להבין קצת יותר על עצמכם ועל היחסים שלכם עם החפצים שלכם.
אני עדיין לומדת, משתפרת, ועדיין מרגישה קצת אשמה לפעמים. אבל למדתי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.
אני משתדלת לזכור שזה בסדר להיפטר מדברים. זה בסדר לשחרר. זה בסדר לתת לעצמנו מרחב לנשום.
אז מה אתכם? איזה חפץ הכי קשה לכם להיפטר ממנו? שתפו אותי!
