אוי, שיחות קשות. רק המחשבה עליהן גורמת לי לכווץ את הבטן. לא יודעת מה איתכן, אבל אני באופן אישי מעדיפה לעשות ניקוי ארונות פסח לפני שאני צריכה להתעמת עם מישהו.
למה זה ככה? למה אנחנו כל כך מפחדות?
אז בואו נדבר על זה רגע, בגובה העיניים, בלי פילטרים. כי האמת היא, שאף אחת מאיתנו לא לבד במערכה הזו. כולנו מתמודדות, בדרכנו, עם הקושי הזה.
הכל התחיל אצלי לפני כמה שנים, כשסיימתי את התואר השני בפסיכולוגיה חיובית. הייתי מלאת אופטימיות, ידע ומאמרים מדעיים על תקשורת אסרטיבית ואמפתיה. בטוחה שיש לי את כל הכלים להתמודד עם כל סיטואציה. ואז...בום! מצאתי את עצמי בוויכוח סוער עם חברה טובה על נושא פוליטי. לא רק שהוויכוח היה לא נעים, הוא גם גרם לי להרגיש שאני לא מצליחה ליישם כלום ממה שלמדתי. הרגשתי צבועה.
אז מה קורה פה בעצם? הרי אנחנו יצורים חברתיים, אמורים לתקשר, להביע את עצמנו. אבל משהו בשיחות קשות משתבש. למה?
אני חושבת שהתשובה מורכבת, אבל יש כמה סיבות מרכזיות:
- פחד מדחייה: זו הסיבה הכי בסיסית. אנחנו רוצות שיאהבו אותנו, שיקבלו אותנו. שיחה קשה, במיוחד כזו שבה אנחנו מביעות דעה שונה, עלולה לגרום לצד השני להתרחק. וזה מפחיד. מחקרים מראים שאפילו פחד קל מדחייה יכול להפעיל את אותם אזורים במוח שמופעלים כשחווים כאב פיזי (Eisenberger, Lieberman & Williams, 2003). כאב אמיתי!
- פחד מעימות: רבים מאיתנו גדלו בסביבה שבה עימות נתפס כמשהו שלילי, כסימן לכישלון ביחסים. למדנו שעדיף לשתוק, להבליג, העיקר לשמור על השקט. אבל השקט הזה, כמו שכולנו יודעות, הוא שקט מטעה. הוא מצטבר כמו משקעים רעילים.
- חוסר ביטחון: הרבה פעמים אנחנו נמנעות משיחות קשות כי אנחנו לא בטוחות בעצמנו. אנחנו לא בטוחות שאנחנו יודעות מה להגיד, איך להגיד, ואיך להתמודד עם התגובה של הצד השני. אנחנו פוחדות "להרוס" את השיחה.
- חוסר מיומנות: האמת היא ששיחות קשות הן מיומנות נרכשת. אף אחד לא נולד עם זה. ואם לא תרגלנו את זה, אנחנו פשוט לא יודעות איך לעשות את זה נכון.
אוקיי, אז הבנו למה זה קשה. אבל מה עושים עם זה? הרי אי אפשר לברוח משיחות קשות לנצח. זה חלק מהחיים. וחשוב יותר, הימנעות משיחות קשות יכולה לגרום לנו נזק עצום – ליחסים שלנו, להערכה העצמית שלנו, לרווחה הנפשית שלנו.
אז הנה כמה תובנות שאספתי, חלקן מניסיון אישי (כולל כמה כישלונות מפוארים), וחלקן ממחקרים ומספרים שאני אוהבת:
- שינוי פרספקטיבה: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה עובד. במקום לראות שיחה קשה כאיום, נסו לראות אותה כהזדמנות. הזדמנות לקרב, להבין, לפתור בעיה. הזדמנות לצמיחה אישית. פעם שמעתי את הפסיכולוגית ד"ר ברנה בראון אומרת: "אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא היכולת לפעול למרות הפחד." זה תפס אותי חזק.
- הכנה מוקדמת: תחשבו מראש מה אתן רוצות להגיד, איך אתן רוצות להגיד את זה, ומה אתן מצפות מהצד השני. תנסו להיכנס לנעליים שלו, להבין את נקודת המבט שלו. תחשבו על שאלות שיוכלו לעזור לכם להבין אחד את השני. אבל...אל תכתבו נאום! שיחה צריכה להיות דינמית, זורמת.
- הקשבה פעילה: זה אולי הדבר הכי חשוב. תקשיבו באמת, לא רק כדי לחכות לתורכם לדבר. תנסו להבין את מה שהצד השני אומר, את הרגשות שלו. תשאלו שאלות, תבהירו לעצמכן שאתן מבינות. הנה טיפ קטן שלמדתי ממדריך גישור: תנסו לחזור במילים שלכן על מה ששמעתן. למשל, "אז אם הבנתי נכון, את מרגישה ש..." זה מראה לצד השני שאתן מקשיבות, וזה גם עוזר לכן לוודא שהבנתן נכון.
- אני ולא את: כשאתן מדברות, תתמקדו ברגשות שלכן, בצרכים שלכן, ולא בביקורת על הצד השני. במקום להגיד "את תמיד עושה...", תגידו "אני מרגישה X כשאת עושה Y, ואני צריכה Z". זה מצמצם את הסיכוי שהצד השני ירגיש מותקף ויתגונן.
- תזכרו שזה לא קרב: המטרה היא לא לנצח בוויכוח, אלא להגיע להבנה. תהיו מוכנות להתפשר, לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. לפעמים, הפתרון הכי טוב הוא לא הפתרון שאתן רציתן מלכתחילה.
- תנשמו! כן, זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה עובד. כשאנחנו לחוצות, הנשימה שלנו הופכת שטחית ומהירה, וזה רק מגביר את הלחץ. קחו כמה נשימות עמוקות לפני ובמהלך השיחה. זה יעזור לכן להישאר רגועות וממוקדות.
אבל הנה משהו שאולי יפתיע אתכן: לפעמים, השיחה הקשה הכי חשובה היא לא עם מישהו אחר, אלא עם עצמנו.
כן, כן, אני יודעת שזה נשמע קצת ניו-אייג'י, אבל תקשיבו לי רגע. הרבה פעמים אנחנו נמנעות משיחות קשות עם אחרים, כי אנחנו לא מסוגלות להודות בפני עצמנו במה שמפריע לנו. אנחנו מפחדות להסתכל למציאות בעיניים. אנחנו משקרות לעצמנו.
אז קחו רגע, תתנתקו מהרעש החיצוני, ותשאלו את עצמכן בכנות: מה באמת מפריע לי? מה אני באמת רוצה? מה אני צריכה?
השיחה הזו, עם עצמכן, היא הבסיס לכל שיחה קשה אחרת. כי אם אתן לא יודעות מה אתן רוצות, איך תוכלו להסביר את זה למישהו אחר?
ואם כבר מדברים על שיחות עם עצמנו, אני חייבת לשתף אתכן בתובנה ששינתה לי את כל הגישה לחיים. שמעתי פעם מישהי אומרת: "תתייחסי לעצמך כמו שהיית מתייחסת לחברה הכי טובה שלך." זה כל כך פשוט, וכל כך עמוק.
כמה פעמים אנחנו מבקרות את עצמנו בחומרה, שופטות את עצמנו בלי רחמים? כמה פעמים אנחנו מעמידות לעצמנו סטנדרטים בלתי אפשריים? אם חברה טובה הייתה מספרת לנו שהיא עשתה טעות, היינו מחבקות אותה, מעודדות אותה, מזכירות לה את כל הדברים הטובים שבה. אז למה אנחנו לא עושות את זה לעצמנו?
האמת? אני עדיין לומדת. עדיין עושה טעויות. עדיין מתרגשת לפני שיחות קשות. אבל אני גם יודעת שאני מתקדמת. שאני נעשית טובה יותר בלהביע את עצמי, בלהקשיב לאחרים, בלהיות נאמנה לעצמי. וזה מה שחשוב.
אז מה אתן חושבות? האם השיחה הזו עזרה לכן להסתכל על שיחות קשות בצורה קצת אחרת? האם יש לכן טיפים נוספים שתרצו לשתף? אני כאן כדי להקשיב, ללמוד, ולצמוח יחד איתכן.
