היי, נעמה כאן. רגע, לפני שאנחנו צוללות לעומק, תודו – כמה פעמים קרה לכן שהצבתן לעצמכן מטרה שנראתה מעולה על הנייר, אבל בפועל גרמה רק לתסכול? לי קרה יותר מדי פעמים. זה תמיד התחיל בהתלהבות עצומה, המשיך ברשימות מפורטות, ובסוף… נגמר בייאוש מוחלט.
אני זוכרת תקופה שבה הייתי משוכנעת שאני הולכת לרוץ מרתון. קניתי נעלי ריצה חדשות, скачала אפליקציה, והתחלתי להתאמן במרץ. אחרי שבועיים הבנתי שאני שונאת ריצה. נקודה. המרתון נשאר בגדר פנטזיה רחוקה, והנעליים החדשות תפסו אבק בארון.
אז מה השתנה? איך הגעתי למצב שאני מצליחה להציב יעדים ולהגשים אותם, בלי לשנוא את עצמי בתהליך? התשובה היא – לאט. ובשינוי גישה מהותי.
אני לא אגיד לכן שזה קל. זה לא. אבל זה אפשרי. ואני כאן כדי לשתף אתכן במסע שלי, כולל הכישלונות, התובנות המפתיעות, וכמה טיפים פרקטיים שאשכרה עובדים.
הבעיה היא לא אתן, זו הדרך!
הדבר הראשון שהבנתי הוא שהבעיה היא לא בי, אלא בדרך שבה הצבתי את היעדים. רובנו גדלנו עם תפיסה שאומרת "לכו על הגדול, תשאפו הכי גבוה!". אבל מה קורה כש"הכי גבוה" הזה רחוק מדי? אנחנו מתייאשות. מאבדות מוטיבציה. מרגישות כישלון.
לפעמים, המטרה הגדולה ביותר שלנו היא פשוט להפסיק להכות את עצמנו.
חשבתן על זה?
אז מה עושים? מתחילים בקטן. ממש קטן.
הסוד טמון בצעדים קטנים (וגם בסבלנות)
אחת התובנות המפתיעות ביותר שהגיעו אלי היא מתוך ספר בשם "Atomic Habits" של ג'יימס קליר (Clear, James. Atomic Habits: An Easy & Proven Way to Build Good Habits & Break Bad Ones. Avery, 2018). הוא מדבר על כוחם של שיפורים קטנים, של 1% בכל יום. בהתחלה זה נראה לא משמעותי, אבל לאורך זמן זה מצטבר לשינוי עצום.
לדוגמה, במקום להחליט "אני הולכת להתאמן שעה ביום", אפשר להתחיל עם "אני הולכת לעשות 10 דקות של יוגה כל בוקר". זה נשמע קליל, נכון? אבל זה אפשרי. וזה יוצר מומנטום.
ניסיתי את זה בעצמי. במקום לרוץ מרתון, החלטתי שאני הולכת ללכת 20 דקות כל יום. כן, רק 20 דקות. בהתחלה זה הרגיש לי קצת טיפשי. "מה כבר אפשר להשיג ב-20 דקות?", שאלתי את עצמי. אבל אחרי כמה שבועות, גיליתי שאני נהנית מזה. שאני מחכה לזה. והכי חשוב – שאני מצליחה להתמיד!
התמדה היא לא עניין של כוח רצון, אלא של שיטה.
ואז, אחרי כמה חודשים, גיליתי שאני הולכת יותר מ-20 דקות. שאני רצה קצת. שאני נהנית מזה! המרתון עדיין רחוק, אבל עכשיו הוא מרגיש יותר אפשרי.
למה זה עובד?
כי אנחנו משנות את הגישה שלנו. במקום להתמקד במטרה הגדולה והמפחידה, אנחנו מתמקדות בצעד הקטן והאפשרי. אנחנו מנצחות כל יום מחדש. אנחנו בונות ביטחון עצמי.
עוד דבר חשוב הוא לחגוג את ההצלחות הקטנות. אל תזלזלו בהן! כל צעד קטן הוא ניצחון. תנו לעצמכן טפיחה על השכם. תקנו לעצמכן פרח. תעשו משהו שגורם לכן להרגיש טוב.
אבל רגע, מה קורה כשנופלים? כשמפספסים יום? כשמרגישים שבא לנו לוותר?
זה קורה. זה טבעי.
הכישלון הוא חלק מהמסע (ואפשר ללמוד ממנו)
אחת התובנות החשובות ביותר שקיבלתי הגיעה בכלל מתחום הפסיכולוגיה החיובית. הפסיכולוגית קרול דואק (Dweck, Carol S. Mindset: The New Psychology of Success. Ballantine Books, 2008) מדברת על "מיינדסט" (Mindset), או בעברית – תפיסת עולם. היא מבחינה בין שני סוגים של מיינדסט: "מיינדסט קבוע" ו"מיינדסט צמיחה".
אנשים עם "מיינדסט קבוע" מאמינים שהיכולות שלהם הן קבועות ובלתי ניתנות לשינוי. הם מפחדים מכישלון, כי הוא מעיד על כך שהם לא מספיק טובים.
אנשים עם "מיינדסט צמיחה" מאמינים שהיכולות שלהם ניתנות לשיפור ולפיתוח. הם רואים בכישלון הזדמנות ללמידה ולצמיחה.
נחשו איזה מיינדסט יותר מועיל כשמדובר בהשגת יעדים?
נכון, "מיינדסט צמיחה".
אז איך מפתחים "מיינדסט צמיחה"? מתרגלים.
כשאתן נופלות, אל תלקו את עצמכן. תשאלו את עצמכן: מה למדתי מזה? מה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה?
תזכרו: כישלון הוא לא סוף העולם. הוא רק שלב בדרך.
השאלה היא לא אם ניפול, אלא איך נקום.
אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה נכון.
אז מה הלאה?
אני לא יכולה להגיד לכן מה היעדים הנכונים עבורכן. זה משהו שרק אתן יכולות לגלות.
אבל אני יכולה להזמין אתכן להתחיל לחשוב אחרת על יעדים. להתחיל בקטן. לחגוג את ההצלחות הקטנות. ללמוד מהכישלונות.
ולזכור: המסע חשוב לא פחות מהיעד.
אולי יותר.
בואו נדבר על זה! מה המטרה הקטנה שאתן הולכות להציב לעצמכן השבוע? ספרו לי בתגובות! אני מחכה לשמוע.
